הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
תהומות ושחקים
להשאלה

תהומות ושחקים

משה רונן
להשאלה

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
56 
56 
גודל (עמ'): 263
מו"ל: ידיעות ספרים, משכל

תקציר

סיפורו של זאב לירון הוא סיפורה של הציונות מהתהומות של השואה ועד לשחקים של המדינה היהודית העצמאית וצבאה. ילד שנולד בעיר נידחת בפאתי פולין ונקרא על שמו של בנימין זאב הרצל. ניצול שואה שהיה חבר במחתרת היהודית בגטו והגיע למחנה ההשמדה אושוויץ חמוש באקדח. אדם אופטימי שניסה פעמיים לברוח מאושוויץ ומצעדת המוות. מנהיג טבעי שארגן קבוצת נוער יהודי אשר שרדה את התופת הנאצית. טייס קרב שהיה ממקימי צה"ל וחיל האוויר. איש מודיעין שסייע להביא לישראל מטוס מיג 21 עיראקי. קצין המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים שהפעיל ברחבי אירופה סוכנים בכירים. מפקד שפיתח תורות לחימה והקים יחידות חדשניות בצה"ל, מהצוות האירובאטי הראשון ועד ליחידה לשיתוף פעולה התקפי בין חיל האוויר וכוחות הקרקע. ישראלי שגם אחרי גיל תשעים משרת את מדינתו בשליחויות ביטחוניות וכלכליות עלומות.

משה רונן (רייניש) הוא עיתונאי ומשפטן, חבר מערכת "ידיעות אחרונות" מאז 1975. לימד אתיקה עיתונאית ודיני תקשורת בבית הספר לעיתונאות "כותרת", באוניברסיטת בר אילן, במכללת ספיר, במכללת בית ברל, במרכז הבינתחומי בהרצליה ובבית הספר לאמנות "קמרה אובסקורה". כתב את הספרים המשפט הפלילי, אתיקה עיתונאית ואבות בעל כורחם.

  • ISBN: 3624865
  • גודל (עמ'): 263
  • מו"ל: ידיעות ספרים, משכל
  • Publishing Date: 24/12/2013
  • שם המחבר: משה רונן
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

בּנדין

קז'ימייז' השלישי נחשב גדול מלכי פולין. הוא מלך בה שלושים ושבע שנים, מ-1333 ועד 1370. הוא כבש שטחים, הגדיל את פולין והביא לה פריחה כלכלית. הוא יסד את אוניברסיטת קרקוב וזכה לכינוי "קז'ימייז' הגדול".

"המגפה השחורה" שהשתוללה ברחבי אירופה באותן השנים - מגפת דֶּבֶר שקטלה יותר מעשרים מיליון בני אדם, בין רבע למחצית מאוכלוסיית היבשת - פגעה ביהודים פחות מאשר בנוצרים (משום שהיהודים הקפידו ללכת למקווה, והנוצרים האמינו שרחצה מביאה מחלות), אך הביאה לגל של פוגרומים נגד היהודים בכל רחבי היבשת. המלך קז'ימייז' הלך נגד הזרם, התנהלות שאפיינה אותו תמיד, והחליט להזמין את היהודים לממלכתו.

בשנת 1364 פרסם המלך קז'ימייז' איגרת, שבה כתב: "המלך נעתר לבקשת היהודים היושבים בכל ערי מלכות פולין, משום שהוא שואף להרבות תועלת לארצו. ניתנת להם זכות הישיבה והתנועה, חירות המסחר והרשות להכניס ולהוציא סחורות, וכן גם להלוות כסף בריבית, בעבוט ובאפותיקי".

אגדות - שאולי היה להן בסיס היסטורי - סיפרו שלמלך היתה מאהבת יהודייה ששמה היה אסתר'קה, והיא זו ששכנעה אותו לבנות רובע יהודי בבירת פולין באותם הימים, קרקוב. יהודי פולין היו בטוחים שאסתר'קה היהודית היא גלגול של אסתר, המאהבת של המלך אחשוורוש המקראי.

במשך דורות סיפרו היהודים אגדות אוהדות על המלך המהולל. הם קראו לו, ביידיש, קז'ימיר. הרובע היהודי בקרקוב נקרא עד היום רובע קז'ימייז'.

כשהמלך קז'ימייז' רצה לבצר את דרך המלך, שעברה בדרום פולין והובילה לגרמניה ולצ'כיה, הוא החליט לבנות מצודה על גדת הנהר פשמשה, בכפר בֶּנדין (בֶּנדז'ין), הנמצא בערך עשרים וחמישה קילומטר מהגבול הדרומי של פולין. המצודה נבנתה על יסודות של מבצר מעץ שבנה בולסלאב "הביישן", מלך פולין במאה השלוש-עשרה, על צלע ההר שמעל הכפר. המלך קז'ימייז' נתן ליהודים אישור לבנות בתים, וכך נוצר רוב יהודי בעיר, שנבנתה סביב המצודה. האִזכור הראשון של הכפר בֶּנדין בכתובים הוא משנת 1301, אבל היישוב נעשה לעיר בשנת 1358.

בֶּנדין שוכנת בלב חבל זגלמביה, בשלזיה עילית, בדרום פולין. זהו חבל תעשייתי, שאדמתו פחם, ולכן רבים מתושביו הפולנים עסקו בכריית הפחם. הנהר פשמשה, הזורם בלב העיר, נקרא גם "הנהר השחור", בשל אפר הפחם שהיה במים וצבע אותם בשחור.

אחרי שהמלך קז'ימייז' הרשה ליהודים לשבת בבֶּנדין, הם נהרו אליה ממערב אירופה וממקומות אחרים. בתוך זמן קצר הפכו היהודים לרוב תושבי בֶּנדין, והרוב הזה נשמר במשך כשש מאות שנה, עד למלחמת העולם השנייה. ערב השואה חיו בבֶּנדין כארבעים אלף יהודים. רוב בעלי הבתים היו יהודים. במרכז העיר, כתשעים וחמישה אחוז מהבתים היו בבעלות יהודית. היו שקראו לבֶּנדין "ירושלים של זגלמביה".

במרכז העיר, ליד המצודה, שכנו הכנסייה ובית הכנסת הגדול. לידם היתה הכיכר הגדולה, מוקפת החנויות, ששימשה כיכר השוק. קראו לה "הכיכר הישנה" - סטֶארֶה רֵינֶק. הבתים שסביב הכיכר היו שייכים, רובם ככולם, ליהודים. הם היו הראשונים שעסקו במסחר בבֶּנדין, וכמעט כל החנויות בכיכר ובמרכז העיר היו בבעלותם.

בשנת 1921 עשה הג'וינט סקר של העסקים היהודיים בבֶּנדין. נמצאו 672 מפעלים ובתי מלאכה בבעלות יהודית. הועסקו בהם 1,616 עובדים, מהם 652 בעלי המפעלים, 222 בני משפחה, 673 פועלים יהודים ו-69 פועלים לא-יהודים.

היתה בעיר השפעה גרמנית גדולה, מאז שלטה בה פרוסיה, משנת 1795 עד 1808. רוב היהודים בעיר דיברו גרמנית שוטפת. היה ניקיון. היה סדר. הדברים היו ברורים. בחזית כל בית היה כבל מחובר לפעמון. שוטר שהיה עובר ברחוב, והיה מגלה במפתיע איזשהו לכלוך או אי-סדר - או שסוס עבר לו בסביבה והטיל את צרכיו על הכביש - היה מושך בחבל, הפעמון היה מצלצל, והאחראי לניקיון היה חייב לצאת החוצה - תכף ומיד - ולנקות את הרחוב.

*

משפחת לוֹנדנר ישבה בבֶּנדין לפחות מאמצע המאה התשע-עשרה. בארכיון העיר נמצא חוזה, שערכה העירייה עם הקבלן שמעון לוֹנדנר, לתיקון הגשר על הנהר פשמשה. לפי המסמכים העירוניים, לוֹנדנר ביצע את העבודה היטב, לשביעות רצונם המלאה של ראשי העיר - אבל לא עמד בזמנים. העבודה נמשכה אחרי הזמן שנקבע בחוזה.

אחד מצאצאיו, לֵייבּל (יעקב) לוֹנדנר, גבאי בבית הכנסת הגדול, היה יהודי מאוד ידוע ונכבד בבֶּנדין. הוא דיבר פולנית, יידיש, רוסית וגרמנית, ויהודי העיר נהגו לבוא ולהתייעץ איתו בענייני עסקים ובענייני פוליטיקה. בביתו היה מכשיר רדיו. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הוא הפך למעין פרשן ומדווח (ובפירוש אהב את תפקידו החדש): היהודים באו לשמוע מפיו את החדשות - וגם את משמעותן.

בנו ישראל-יצחק (איציק) לוֹנדנר נולד בשנת 1895. הוא היה הבכור בין חמשת האחים ושתי האחיות במשפחה - איציק, חוּנוֹ (חנן), איסר, למל, פרוים (אפרים), פרייז'ה וגלה. רוב האחים היו חילונים. אפרים היה שומר המצוות היחידי מבין האחים והיה לבוש כחרדי לכל דבר. בגיל ארבע-עשרה הוא חזר בתשובה והצטרף לבדו לחסידי גוּר. לפרנסתו עבד במפעל המנעולים של אחיו איסר. אפרים ואיסר היו היחידים מבין הדודים של זאב ששרדו את השואה. איסר, יצרן המנעולים, עלה ארצה ונפטר בה בשנת 1971, בגיל שישים ושש.

סיפור הצלתו של אפרים היה מיוחד: עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה נשא לאישה את מינז'ה, בחורה חילונית מסוסנוביץ, ונולדה להם בת. יום אחד, אחרי הקמת הגטו בבֶּנדין, כשהילדה היתה אצל סבהּ וסבתהּ, הוריה של מינז'ה, הגיעו שני שליחים מטעם הרבי מגור, יהודי ופולני, ואמרו לאפרים כי כדי להציל את נפשותיהם, חייבים אשתו והוא לצאת מיד למחנה עבודה שהקימו הנאצים בפולין. אפרים ורעייתו אכן עזבו את בֶּנדין, יצאו למחנה העבודה - ושרדו. תנאי המחיה במחנה היו קשים - אבל אי-אפשר להשוותם עם זוועות אושוויץ. ילדתם נשארה עם סבה וסבתה - ונספתה איתם בתאי הגזים.

אפרים הגיע אחרי המלחמה למחנה ברגן בלזן, היה ממנהיגי הניצולים שרוכזו שם, עלה לארץ בשנת 1951 ונפטר ברמת גן ביולי 2007, בגיל תשעים ושבע.

בבֶּנדין חי גם השוחט בנימין וולף מורובקה. בית המטבחיים שלו היה במרכז העיר. חייו של השוחט היו קצרים, והוא נפטר בגיל שלושים וארבע, במהלך ברית המילה של בנו. הוא השאיר אחריו אלמנה צעירה, בת שלושים ושלוש, מטופלת בילדים.

בתו, היתומה יוכבד, שנולדה בשנת 1896, התאהבה ביצחק (איציק) לוֹנדנר, הבן הבכור של משפחת הסוחרים האמידה. הם נפגשו כאשר איציק בא לבקר בבית אלמנת השוחט, אחרי שאחד מילדיה בלע מסמר. איציק היה חבר באגודת צדקה, שהושיטה עזרה לחולים עניים.

הוריו של איציק התנגדו לשידוך עם היתומה הענייה, ושלחו אותו ביחד עם אחיו חוּנוֹ (חנן) לחופשה ארוכה בברלין בירת גרמניה, כדי שיבלה בה וישכח את היתומה היפה. אבל גם הזמן שחלף לא כיבה את האהבה. אחרי חודשים ארוכים מחוץ לבית חזר איציק לוֹנדנר לעירו בֶּנדין - והודיע להוריו: אם לא תרשו לי להתחתן עם בתו היתומה של השוחט - אברח מהבית. ההורים נכנעו, ואפילו מימנו את החתונה.

איציק לוֹנדנר עשה חיל בעסקיו. היתה לו חנות למעילים וחליפות במרכז בֶּנדין, ברחוב קוֹונְטָיָה, בפינת סמטה שהוליכה לכנסייה. רחוב קוונטיה היה רחוב מסחרי, שכולו חנויות.

בחזית חנותם של איציק לוֹנדנר ואשתו נהגו לעמוד תועמלנים של החנות, שפנו אל העוברים והשבים ברחוב המסחרי והציעו להם להיכנס לחנות ולקנות בה. מגייסי הלקוחות האלה לא היו נחוצים באמת. החנות היתה תמיד מלאה לקוחות, והמוכרים היו תמיד עסוקים.

איציק לוֹנדנר ואשתו עבדו בחנות ביחד. יוכבד נהגה לצאת מהבית בכל בוקר בשעה שבע וחצי, ונשארה בחנות עד שעת ערב מאוחרת. בבוקר, כשיצאה מהבית, היה איציק יוצא למרפסת עם הילדים, מנופף לאשתו לשלום ואומר לילדים, "תראו איזו אמא יפה יש לכם!"

לעתים קרובות היה איציק נוסע לוורשה, לשלושה-ארבעה ימים, כדי לקנות סחורה. הילדים נשארו בבית עם סבתא אסתר, אשת השוחט המנוח, ועם שתי הפולניות הנוצריות שהועסקו בבית: העוזרת, אשר עסקה בניקיון, בכביסה, בהבאת המים מהבאר ובמטלות נוספות, והמבשלת ויכצ'ה, שהיתה תמיד עסוקה במטבח, ביחד עם סבתא אסתר.

*

לבני הזוג איציק ויוכבד לוֹנדנר נולדו חמישה ילדים. הבכורה היתה איטקה (יהודית). בעקבותיה בא בן זכר - והסבתא אסתר ביקשה מבתה ומחתנה, שיקראו לו בנימין-וולף, על שם בעלה המנוח. מאז נהגו בני המשפחה לספר, כי היא אהבה את בנימין-וולף, לימים זאב לירון, יותר משאר הנכדים, בגלל שמו. אבל במשפחה קראו לו יוּמֶק - בנימין בפולנית.

האב, איציק לוֹנדנר, היה ציוני. כשרשם בפנקסי העירייה את שמו העברי של בנו יוּמֶק, החליט לקרוא לו בנימין-זאב, על שמו של הרצל.

אחריו נולדו רוּז'קה (שושנה), מאניֶק (משה) והבן הצעיר אפרים. אחרי שנולדה בתם הבכורה עברו בני הזוג לדירה מרווחת ברחוב מוז'יובסקה 48 (עם השנים שונה מספוּר הבתים, והיום זהו רחוב מוז'יובסקה 46).

למעשה, זה היה קומפלקס של ארבעה בניינים, שבהם גרו בין שלושים לארבעים משפחות. חלקן גרו בצמצום, בדירת חדר. חלקן במרתף. שתי משפחות בקומפלקס היו דתיות ואילו השאר - הרוב הגדול - היו יהודים חילונים. יחסי השכנות שם התנהלו בנעימות ובשלווה.

בעל הבית היה איציק לוֹנדנר. לפני הבית היו שני שערים: האחד נפתח אל החצר הראשית, שממנה הובילו מדרגות ישירות אל דירתם של בעלי הבית. השער השני הוליך אל חצר שנייה, שבה היו עוד שלושה בניינים, ששימשו את שאר הדיירים.

כשיוּמֶק לוֹנדנר נולד, לא היו בבית מים זורמים, וחדרי הנוחיות היו בחצר. במרכז החצר היתה באר, ומעליה משאבה שהופעלה על ידי ידית גדולה. העוזרת היתה נוהגת לרדת לחצר עם אסל וזוג דליים, לשאוב את המים ולהעלות אותם לדירה.

אבל זמן קצר אחרי כן, כאשר יוּמֶק היה ילד, החלו בבֶּנדין במבצע גדול: הנחת צינורות מים וצינורות ביוב. מהנדסי העיר עדיין לא ידעו לבודד את הצינורות מפני הקור, ובחורף קפאו המים בצינורות ואספקת המים נפסקה.

באחד מארבעת הבתים של משפחת לוֹנדנר, במרתף, שכנה המאפייה של ינקל. בימי שישי היו כל הדיירים נאספים סביב המאפייה ומביאים את סירי החמין (טשולנט) שלהם. ינקל היה מדביק על כל סיר פתק, עם שמו של בעליו, ומכניס את הסירים, באמצעות הכף הארוכה שלו, אל תוך התנור הבוער. הוא היה מקבל כמה פרוטות עבור כל סיר - ובשבת בצהריים היה מוציא אותם, אחד-אחד, מהתנור, וקורא בשמותיהם של בעלי הסירים.

באחת הדירות גר הסנדלר אופלר. זו היתה דירה בת חדר אחד. בשעות היום היה הסנדלר יושב עם כלי עבודתו ליד החלון הגדול של הדירה ועוסק בתיקון נעליים. במרכז החדר עמד שולחן האוכל הגדול של המשפחה. אבל כשירד הלילה, היו מזיזים הצִדה את שולחן האוכל ואת שולחן העבודה הקטן של הסנדלר, מניחים על הרצפה מזרנים, ובאותו חדר ישנו הסנדלר, אשתו וחמשת ילדיו. אחד מהם, מנשה אופלר, היה ידידו של יוּמֶק מאוחר יותר, כששניהם היו חברים בנוער הציוני.

כמו הסנדלר אופלר, היו במתחם הדירות עוד משפחות שגרו בחדר אחד. בשעות היום שימשו החדרים האלה כבית המלאכה של האב בכל משפחה כזאת - חייט או בעל מקצוע אחר. לאחר שעות העבודה שימש אותו חדר בודד למגורי המשפחה כולה.

כעבור עשרות שנים, בחודש יוני 2007, הוביל אל"מ (מיל') זאב לירון קבוצה של כמאתיים קציני צה"ל, "עדים במדים", לביקור באתרי השואה בפולין. שיא המסע, עבורו, היה הביקור בבית אביו במרכז בנדין. זו היתה הפעם הראשונה שבה חזר לחצר הפנימית של הבית, מאז גורשה ממנו המשפחה במהלך מלחמת העולם השנייה.

תא"ל (מיל') אמיר השכל, שהדריך את המשלחת, נדבק מהתרגשותו של זאב, אותה היה ניתן לחוש בנקל מהתנהגותו ומקולו. בעידודם של הקצינים, חברי המשלחת, נקש זאב על דלת הדירה שבה גדל כילד. בעל הבית הנוכחי, ששמע כי האיש הקשיש שלפניו נולד בדירה הזאת, פתח את הדלת לרווחה במאור פנים, ונתן לזאב להיזכר בימיו כילד יומק באותו הבית. הוא אפילו ביקש ממנו להצטלם עם שתי בנותיו, ילדות פולניות שגדלו באותה הדירה, שמונים שנה אחרי זאב.

*

יוּמֶק היה ילד שובב, שנהג לשחק בחצרות הבית. כשהיה בן שש, השיט יום אחד אוניות נייר על השלולית שבחצר. המשחק הזה היה גורלי: הוא נרטב בגשם הקר ולקה בדלקת ריאות קשה. באותם ימים - שנות העשרים של המאה העשרים - עדיין לא נמצא הפניצילין ולא היו תרופות אנטיביוטיות. הרופאים המליצו לשלוח את הילד החולה - ביחד עם מלווה מבוגר - להבראה בהרים, להתבשם מהאוויר היבש במשך חצי שנה.

במשך יותר משישה חודשים שהה יוּמֶק, עם משרתת פולנייה, בבית הבראה בהרים. סבתא אסתר וההורים באו לבקר אותו לעתים קרובות, אבל את לימודיו בכיתה א' הוא החמיץ. למעשה, הוא מעולם לא למד באופן מסודר בבית ספר. גם כשחזר לבֶּנדין, הוא התקשה להיקלט במערכת ההשכלה ואהב את השהייה בבית - והוריו לא התעקשו. הם שכנעו את עצמם כי יוּמֶק הוא ילד חולני, ולכן אינו מתאים לבית הספר בשלב זה.

בבֶּנדין היתה גימנסיה מצוינת, שבה לימדו מורים משכילים, חלקם הגדול בעלי תואר דוקטור. את המבנה של הגימנסיה תרם יהודי עשיר ששמו פירסטנברג, והוא דאג גם למשכורות המורים. שם בית הספר התיכון עם ייסודו - "גימנסיה יבנה" - הוסב ל"גימנסיה פירסטנברג", על שם התורם. הלימודים התנהלו בשתי שפות, פולנית ועברית, והממשלה הפולנית פיקחה על רמת הלימודים. תלמידים ממשפחות עניות זכו למלגות מטעם הקהילה. האחות הבכורה, איטקה, למדה בה מכיתה א' - אבל יוּמֶק הקטן סירב כאמור ללמוד.

סבו, לֵייבּל, שהיה מודאג קצת מכך שהנכד האהוב אינו לומד בשום מוסד חינוכי, ביקש מאנשי אגודת ישראל לקלוט אותו בתלמוד תורה שניהלו בבֶּנדין. תלמוד התורה התנהל בבניין גדול, בן חמש קומות, והיו בו כיתות מודרניות, כמו בבית ספר חילוני. אבל יוּמֶק לא רצה ללמוד. הוא עשה הכול כדי שיזרקו אותו מהמוסד החינוכי. הוא עשה כל תעלול אפשרי. הצחיק את חבריו לכיתה דרך החלון. השתמש במקלות כדי לבצע מעשי קונדס. בסופו של דבר, אחרי כמה חודשים, התייאשו ממנו, ובכך תם חוק לימודיו.

אבל הוא גדל בבית רווי תרבות, וכפי שהוא אומר, "לא יצאתי אנאלפבית". כל ילדי משפחת לוֹנדנר למדו מוזיקה ונהגו לשבת ולהקשיב למוזיקה קלאסית במשך שעות בפטיפון - המצאה חדשה שאיציק לוֹנדנר קנה. גם רדיו היה בבית. ילדי המשפחה נהגו לקרוא ספרים רבים, ממיטב ספרות העולם שתורגמה לפולנית, וביום שישי בערב, אחרי הארוחה, להתווכח - בקולי קולות - על תוכן הספרים. בסופו של דבר, יוכבד, האם, היתה פוסקת מי מילדיה צודק בוויכוח השבועי.

ההורים, בעלי חנות למעילים, החדירו בילדיהם את ההכרה, כי "צריך להיראות מסודרים". במשך כל חייו מקפיד זאב לירון על הופעתו החיצונית. תמיד - גם בקיץ - הוא ינעל נעליים, ילבש חולצה מכופתרת וייראה כאילו הוזמן לפגישה פורמלית.

יוּמֶק הצעיר היה ילד שובב מאוד ואמיץ - עד שאֶחָיו פחדו ממנו. יום אחד חיפש פריט שהיה במדף העליון של אחד הארונות בבית. ללא היסוס הוא החל לטפס על הארון, עד שזה נפל עליו - וכל הביצים, שהיו על אחד המדפים, התנפצו על הרצפה.

את השובבות הזאת הוֹריש לבנו עוֹמר. גם עומר לא היה תלמיד שקדן, והעדיף לשחק ולהשתולל. כשהיה בכיתה ב' הצית עוֹמר שדה קוצים שהיה ליד ביתו ברמת גן. זאב, שהיה אב קפדן וקצין בכיר בצה"ל, לא כעס על בנו. מתחת לפני השטח הבחין הילד כי בעיני אביו מעשה השובבות הוא מובן, ושהאב אפילו גאה בו.

בשנת 1980, כשזאב לירון היה הנספח הצבאי של ישראל בצ'ילה, הוא החליט לקנות אופנוע מדגם ימאהה 80. כטייס, אהב את הנסיעה המהירה בדרכים.

יום אחד החליט עומר, שהיה אז כבן שלוש-עשרה, לקחת את האופנוע ולנסוע בו בחוּצוֹת הבירה סנטיאגוֹ. כשזאב לירון גילה כי בנו הצעיר גנב את האופנוע ונסע בו ללא רישיון וללא רשות, הוא לא נזף בו. הוא היה גאה על אומץ הלב והשובבות של הילד.

כמה שנים לפני כן, בשיכון הצנחנים ברמת גן, נקלע עומר למריבה עם ילד אחר, בנו של קצין בכיר שנעשה אישיות פוליטית מפורסמת. עומר הרביץ לבנו של הפוליטיקאי, ואפילו שבר בקבוק ואיים באמצעותו על בנו של האיש.

הפוליטיקאי הזועם בא אל ביתו של אל"מ זאב לירון, להתלונן על התנהגות הילד. הוא היה משוכנע שזאב יעניש את עומר בחומרה. אבל לירון שמע בסיפוק את הסיפור, התמוגג מעוז רוחו של בנו, עמד מול השכן הפוליטיקאי והגן על עוֹמר: "מה קרה? ילדים רבים. זה טבעי. גם אני הייתי שובב כמוהו..."

*

איציק לוֹנדנר היה אדם פוליטי. כשזאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרביזיוניסטית, הגיע לבֶּנדין, איציק מיהר לקחת את בנו יוּמֶק לשמוע אותו נואם בבית הקולנוע המקומי, אף שלא היה רביזיוניסט. הוא השתוקק ש"הילד ישמע קצת דברי חוכמה". זאב זוכר את הנאום עד היום. הוא זוכר גם הופעה של זוג הקומיקאים היהודים, דז'יגאן ושומכר, שהגיעו לבֶּנדין. הוריו סיפרו לו גם על ביקור של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, בעיר, שבה פרחו חיי התרבות היהודית לפני מלחמת העולם השנייה.

ביאליק ביקר בבֶּנדין בשנת 1930 והתקבל בה בהתלהבות. הוא נאם לפני בני העיר וקָבַל על "התרחקותו של עַם הספר מהספר". לדבריו, "הפוליטיקה והטכניקה השתלטו על חיינו, והן מדרדרות אותנו תהומה".

שנתיים לפניו ביקר בעיר משורר אחר מארץ ישראל. המשורר לייב יפה הגיע כשליח קרן היסוד, ומרדכי המפל רשם את דבריו כדי לפרסם אותם בעיתון היהודי המקומי: "הצילו נפשכם, חייכם, רכושכם! אם לא למען עצמכם, כי אז לפחות למען ילדיכם ונכדיכם, כי רעה עלולה להתרגש, חס וחלילה, על עמנו השנוא בעיני העולם כולו, ואף בעיני מדינות התרבות הנאורות ביותר, הואיל והאנטישמיות תקועה עמוק בקִרבן!"

גם החיים הפוליטיים היהודיים בבֶּנדין היו סוערים מאוד. כל המפלגות היהודיות - ה"בּוּנד", "קומוניסטים יהודים", "פועלי ציון שמאל", "פועלי ציון", "ציונים כלליים", "הרביזיוניסטים", "המזרחי" ו"אגודת ישראל" - היו פעילות בעיר. הן הפעילו את תנועות הנוער, ובהן "השומר הצעיר", "גורדוניה", "דרור", "הנוער הציוני", "בית"ר" ו"השומר הדתי".

בקיץ 1933 ציפו בבֶּנדין לביקורו של ד"ר חיים ארלוזורוב, מראשי תנועת העבודה, שהיה אמור להגיע לעיר במסגרת תעמולת הבחירות לקראת הקונגרס הציוני השמונה-עשר. להפתעת כל פעילי השמאל היהודי בבֶּנדין, במקום ארלוזורוב הגיע לעיר נציג אחר של התנועה - מזכיר ההסתדרות דוד בן-גוריון (ארלוזורוב נרצח על חוף ימה של תל אביב ב-16 ביוני 1933. לא ברור אם ביקורו של בן-גוריון בפולין היה לפני הרצח או אחריו).

בן-גוריון נאם באולם תיאטרון קָפּיטוֹל, שהיה מלא מפה לפה. לפי הדיווח בעיתונות היהודית המקומית, הוא הזהיר את הקהל: "שלטונו של היטלר מעמיד בסכנה את העם היהודי. לא רק את עמנו בלבד, אלא את האנושות כולה, כי צפויה לה מלחמה חדשה, שתעלה בחורבנה על מלחמת העולם (הראשונה - מ"ר). בשביל עמנו הסכנה חמורה שבעתיים".

נראה, כי נאומו הכמעט נבואי של בן-גוריון הצליח לשכנע את הקהל. לפי דיווח בשבועון "דאס יידישע וואכענבלאט", השיגה רשימתו - "ארץ ישראל העובדת" - 650 קולות בבֶּנדין, עבור "הרביזיוניסטים" הצביעו קצת יותר מ-500 יהודים, רשימת "המזרחי" קיבלה כ-300 קולות, "על המשמר" הסוציאליסטית קיבלה 50 קולות ורשימת "עת לבנות" - חמישה קולות.

*

בבתי הקולנוע של בֶּנדין נהגו להקרין יומני קולנוע לפני הסרטים העלילתיים. אלה הכילו בעיקר חדשות מצולמות מהעולם, לפני שהומצאה הטלוויזיה, ולעתים תכופות הקהל הגיע במיוחד בגללם, ולא בשל הסרטים. אבל זאב זוכר, שהיומנים הכילו גם תעמולה אנטישמית, בסגנון הנאצים שכבר השתלטו על גרמניה שמעבר לגבול הקרוב.

הוא נזכר ביומן קולנוע מסוים, שבו הראו ילדים מתים ממחלת הטיפוס, משום שעכברושים חדרו לבתיהם והדביקו אותם - והעירייה אינה דואגת להשמיד אותם. הכתבה הסתיימה בדברי הקריין הפולני (ובקולו מטיל המורא): היהודים הם כמו עכברושים.

*

מרכז חייו של יוּמֶק לוֹנדנר היה "הצופים העבריים", שנוהלו על-ידי תנועת "הנוער הציוני". בגיל עשר הוא הצטרף לתנועת הנוער, שהשפיעה בצורה מכרעת על המשך חייו.

תנועת "הנוער הציוני" נוסדה בבֶּנדין בשנת 1930 כאיחוד של תנועות "השומר הטהור", "הרצליה" ו"הנוער העברי". זו היתה תנועת הנוער היהודית היחידה שהיתה חילונית אבל לא סוציאליסטית. מנהיגה היה יצחק שטייגר (על שמו נקרא הקיבוץ תל יצחק, אחד מעשרות היישובים שהוקמו על-ידי התנועה). עם הקמת המדינה הקימו חברי "הנוער הציוני" את המפלגה הפרוגרסיבית, אחת ממרכיביה של המפלגה הליברלית. מאוחר יותר פרשו והקימו את המפלגה הליברלית העצמאית, ל"ע, שהצטרפה מאוחר יותר למערך עם מפלגת העבודה.

הדמות המשמעותית בחייו של יוּמֶק היה המדריך ב"נוער הציוני", יולק פיינר. הוא היה למעשה מחנך, שהחדיר בילדים הקטנים את ההכרה כי ייעודם הוא לעלות לארץ ישראל ולהקים בה מדינה. בסיפוריו הרבים על רעיון יישוב הארץ, בקולו מלא הפאתוס ובאופטימיות שגילה בנוגע לארץ העברית שתיוולד - קנה את לבם.

הפעולות החינוכיות ב"נוער הציוני" השתרעו על מגוון של נושאים: נימוסים פולניים (איך לנשק ידה של אישה), ספורט (אִגרוף, ריצה ושאר ענפי ספורט), ופעולות צופיות (לחצות את הנהר על חבל שנמתח בין שתי גדותיו). כעבור שמונים שנה עדיין סיפר זאב לירון בגאווה איך הגיע למקום הראשון במרוץ מכשולים שנערך ב"נוער הציוני".

יום אחד שמע המדריך פיינר את הילדים משוחחים ביניהם על מאכלים שהם שונאים. כל אחד מהם סיפר איזה מאכל הוא רוצה רק לירוק ברגע שמגישים לו אותו, ואיך - לא יעזור כלום - לעולם לא יבין איך אפשר ליהנות ממנו בכלל. כפעולה חינוכית הוא קבע, כי כל ילד יבקש מהוריו לאכול פעמיים בשבוע דווקא את המאכל השנוא עליו.

"איזה מאכל אתה שונא?" שאל המדריך יולק את הילד יוּמֶק.

"מרק עגבניות ואורז", ענה יוּמֶק מיד, כשהבעה של גועל על פניו.

"מי מבשל אצלכם בבית?" שאל המדריך.

"המבשלת הפולנייה ויכצ'ה וסבתא אסתר", ענה הילד.

"אם כך", הורה המדריך, "בקש מהן שיכינו לך פעמיים בשבוע מרק עגבניות עם אורז. תחנך את עצמך לאהוב אותו".

המדריך פיינר חינך את הילדים כי אסור לעשן - והצליח גם בכך. כל חניכי הקבוצה ששרדו את השואה לא נגעו מימיהם בסיגריה.

השפעתו של המדריך על יוּמֶק הקטן היתה עצומה - והוא ציית לו בכול.

*

שבעים שנה לאחר מכן, כשמשפחתו ערכה לו מסיבת יום הולדת שמונים במלון כפר המכביה, וזאב לירון התבקש לדבר על חייו בפני המוזמנים - וביניהם רפאל איתן ("רפול") ועוד אישים ידועים - הוא בחר להזכיר דווקא את המדריך יולק פיינר. הוא אמר בביטחון: "זה האיש שעיצב את חיי. אצלו אנחנו התחשלנו".

בהשפעת אותן שנים מוקדמות התעצבה דמותו של זאב לירון: אדם מסודר, מאופק, עצמאי. אותן שנים הכשירו אותו לקריירה שעשה במשך עשרות שנים: איש צבא חדוּר מטרה, שאינו נרתע מקשיים ודורש מעצמו בדיוק כפי שהוא דורש מאחרים.

בשנת 1977 ערכה יחידת המשל"קים בחיל האוויר טיול משפחות לשארם א-שייח' (אוֹפירה) שבקצה הדרומי של חצי האי סיני. מפקד היחידה היה אל"מ זאב לירון. עוֹמר, בנו הצעיר של לירון, היה אז בן תשע.

במהלך הטיול לקח זאב את עומר הקטן לטיול בהרים. זה היה יום חם במיוחד. ארבעים מעלות בצל. השמש הכתה בלי רחמים. הילד היה בלי כובע, ולשניהם לא היו מים. עומר התחנן בפני אביו לקצת מים.

אבל זאב - כנראה בהשראת המדריך יולק פיינר - לא ויתר לבנו הצעיר. "אין דבר כזה צמא", הוא אמר בקשיחות. "שים אבן בתוך הפה. כך תייצר רוק ותרטיב את הפה. כך תשרוד!"

בסופו של דבר, אחרי כמה שעות שנראו לילד הקטן כנצח, הם חזרו אל שאר הקבוצה בשארם א-שייח'. שום נזק בריאותי לא נגרם לילד, אבל גם כעבור עשרות שנים - כשהוא בעצמו אב לילד בן תשע - הוא עדיין זוכר היטב את החוויה.

*

ליולק פיינר, המדריך, היו קשרים טובים בתנועת הספורט היהודית, "מכבי". הוא הצליח לרשום את יוּמֶק בן השתים-עשרה לחוג אִגרוף. המדריך שם היה אלוף פולין לשעבר במשקל נוצה. יוּמֶק הקטן הקדיש לאִגרוף את כל מרצו, ואפילו נשלח לתחרות אִגרוף בעיר סוסנוביץ, שהיתה עיר גדולה מבֶּנדין. לפני התחרות של הבוגרים נערכה תחרות אִגרוף קצרה - שני סיבובים בני דקה וחצי כל אחד - של ילדים. יוּמֶק לוֹנדנר השתתף בתחרות הזאת - ואפילו נפצע בה. אגודל ידו הימנית נשבר ולא נחבש. עד היום האגודל הימני מעוות מעט, אבל הדבר לא הפריע לו מעולם, גם כשנדרש להטיס מטוסי קרב בחיל האוויר הישראלי.

הפעולות נערכו בפולנית - אבל התכנים היו יהודיים לגמרי. יום אחד שמע יוּמֶק לוֹנדנר כי שמו - בנימין-וולף - הוא גם שמו של מייסד הציונות וחוזה המדינה היהודית, בנימין-זאב הרצל. באותו היום החליט להיפרד משמו הלועזי ודרש שיקראו לו זאב. במשך עשרות שנים הוא נקרא זאב או זאביק. רק בשנים שבהן פעל כקצין המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים הוא נפרד מהשם, ונאלץ להשתמש בשמות בדויים.

מעל המדריך פיינר עמד ראש הגדוד, ישראל דיאמנט. אביו היה רביזיוניסט, איש תנועת זאב ז'בוטינסקי, אבל דיאמנט היה נאמן במאה אחוזים לתנועת "הנוער הציוני". מעל ראש הגדוד הוּצב ראש הקן של "הנוער הציוני", אדם מבוגר וגבוה ששמו ברגמן, שנשלח לבֶּנדין על-ידי הנהלת התנועה בוורשה, וחזר לוורשה עוד לפני פרוץ מלחמת העולם.

בתנועת "הנוער הציוני" חווה זאב את אהבתו הראשונה - מרגה (מרגלית), נערה בת גילו, חברה בקבוצה שלו בתנועת הנוער שהתגוררה בסמוך לו, מעבר לרחוב.

מרגה היתה יתומה. אביה נפטר, והיא נותרה עם אִמה ועם אחות גדולה, רווקה, בדירה זעירה. הן התפרנסו מגיהוץ בגדים באמצעות מעגילה ידנית, עם ידית גדולה, שהיתה להן. מרגה היתה טום-בוי, נערה בת ארבע-עשרה, קצוצת שיער, ספורטאית מצטיינת, ששבתה את לבו ואת כל מחשבותיו של זאב.

בכל בוקר, כשהיא הלכה לבית הספר, הוא היה עומד בחלון ומנופף לה. היא היתה מנופפת בחזרה - ואז הוא היה ממתין עד שתחזור מבית הספר. רק פעמיים-שלוש בשבוע היו פעולות בתנועת הנוער, אבל מרגה וזאב היו נפגשים בקן של התנועה כל ערב, וחוזרים ביחד הביתה בשעת לילה מאוחרת.

"מגיל ארבע-עשרה, לפחות שנה וחצי, הייתי מאוהב בה", נזכר זאב בערגה. "פעם ראשונה בחיי שנתתי נשיקה לנערה. זה היה בחורף. היתה סככה, שבה שיחקנו פינג פונג. רצינו לחזור הביתה, אבל שלג כבד נפל. חיכינו עד שהשלג הסמיך ייפסק - אבל הוא המשיך ליפול. בשעה אחת-עשרה בלילה, לבד בסככה, נישקתי אותה".

כשחזרו הביתה, מאוחר מאוד, אמה נזפה בה. כשענתה לה בשלווה, "לא הייתי לבד. הייתי עם לוֹנדנר", האם נרגעה. כל הקבוצה בתנועה ידעה שהם זוג.

מאוחר יותר, בשנת 1939, כשזאב עמד לנסוע לבדו לארץ ישראל, מרגה בכתה ארבעה או חמישה ימים ברציפות. "אתה עומד לעזוב אותי לעולמים", האשימה.

*

התוכנית לעלות לארץ ישראל לא היתה רעיון שצץ יום אחד בפתאומיות. כמה צעירים מ"הנוער הציוני" בבֶּנדין - וביניהם פרופ' יהושע פראוור (לימים חתן פרס ישראל, היסטוריון של תקופת הצלבנים בארץ ישראל) - כבר עלו לפני כן לארץ ונקלטו בה היטב. במשך יותר משנה תכנן איציק לוֹנדנר את נסיעתו של בנו. הוא קיווה שזאב ייקלט בכפר הנוער בן שמן, ובעקבותיו תעלה כל המשפחה לארץ ישראל.

זאב זוכר את הוויכוחים שניהלו הוריו בגרמנית. אמו יוכבד לא היתה מאושרת - בלשון המעטה - מהתוכנית של איציק לשלוח את בנם לארץ רחוקה. ההורים, כמו הסבא והסבתא, דיברו גרמנית מושלמת. לפני מלחמת העולם הראשונה היתה בֶּנדין, כמו כל שלזיה עילית, חלק מגרמניה. כשההורים רצו שילדיהם לא יבינו את דבריהם, הם דיברו גרמנית.

סבא לייבל, אביו של איציק לוֹנדנר, הכריע את הוויכוח. הוא העריך שגרמניה עלולה לתקוף את פולין, כדי להחזיר לעצמה את שלזיה עילית (אובר-שלזיה). הוא הסביר, שהיטלר מקים צבא גדול מאוד, דבר המעיד שפניו למלחמה. אבל גם סבא לייבל לא העלה על דעתו שהיטלר מתכוון לכבוש את כל פולין ולהשמיד באופן שיטתי את כל היהודים.

"טוב שזאב יהיה בארץ ישראל", פסק איציק לוֹנדנר. "אחר כך נמכור את הבית ונעלה כולנו לארץ. הוא יהיה השגריר שלנו שם".

אבל הוא לא הצליח להשיג לבנו "סרטיפיקט" - רישיון עלייה לארץ מטעם המנדט הבריטי. פעמיים הוא נסע עם זאב לוורשה ולא חסך מכספו, ללא הועיל.

בכל זאת החליט איציק להוציא לבנו דרכון פולני וקנה לו כרטיס רכבת מוורשה לקונסטנצה, עיר נמל ברומניה, וכרטיס באונייה משם לחיפה. זאב היה אמור להצטרף לקבוצת נוער של התנועה הרביזיוניסטית, שעמדה להפליג לארץ ישראל.

במשרד של התנועה הרביזיוניסטית, ברחוב ירוזלמסקה בוורשה, צילמו את זאב והודיעו לו בטון חגיגי: "ניתן לך התראה של שבוע לפני המסע לארץ ישראל".

השבוע האחרון לפני הנסיעה לארץ ישראל היה גדוש פרידות. בקן "הנוער הציוני" ערכו מסיבות לכבוד ה"חלוץ" שמגשים את כל מה שהטיפו לו. הבנות בכו. הבנים קינאו.

ביום המיועד, בתחילת אוגוסט 1939, יצא זאב עם אביו ברכבת צפונה לוורשה. מקום המפגש של הקבוצה היה במלון זול, ומשם נסעו כולם באוטובוסים אל תחנת הרכבת. מארגן הקבוצה של התנועה הרביזיוניסטית היה אברהם סְטָאבְסְקי, שהורשע בשנת 1934 ברצח ד"ר חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות וממנהיגי תנועת העבודה בארץ ישראל. ארלוזורוב נרצח על חוף הים בתל אביב ב-16 ביוני 1933. כעבור שנה נדון סטאבסקי למוות, אחרי שהורשע ברצח בבית המשפט המחוזי. אבל ערעורו התקבל בבית המשפט העליון, והוא זוּכה מכל אשמה משום שההרשעה התבססה על עדות יחידה של סימה ארלוזורוב, אלמנתו של הנרצח, ודיני הראיות העותומאניים, שהיו עדיין בתוקף בארץ ישראל, דרשו שההרשעה תסתמך על שני עדים לפחות. כעבור תשע שנים, עם הקמת המדינה, ארגן סטאבסקי את אוניית הנשק של האצ"ל "אלטלנה". על סיפונה, בחוף ימה של תל אביב, בסמוך למקום שבו נרצח ארלוזורוב, הוא נהרג בעימות עם אנשי הפלמ"ח שמנעו את פריקת הנשק.

הרכבת היתה מפוארת, עם קרון מסעדה מרווח ותאי מגורים נאים. זאב נמלא התרגשות כשעלה לשם עם חפציו. היא יצאה לדרך מוורשה דרומה, דרך קרקוב, לכיוון רומניה. ברכבת היו עוד קבוצות נוער יהודי, חברות הכשרוֹת של תנועות ציוניות סוציאליסטיות, שהיו גם הן בדרכן ארצה. ברכבת הארוכה היו מאות צעירים יהודים, שקיוו להגיע לארץ ישראל לפני שבאירופה תפרוץ מלחמה.

אבל בעיירה שיאטין, על גבול רומניה, הרכבת עצרה והועברה לפס צדדי. ראש הקבוצה הלך לברר מה פשר העיכוב, וחזר מיואש: הרומנים אינם מוכנים לתת לרכבת להיכנס לארצם, אף שלכל הצעירים היו דרכונים תקפים ועליהם ויזות לרומניה. זאת משום שרב-החובל של האונייה, שהיתה אמורה להפליג מנמל קונסטנצה לארץ ישראל, הודיע שהוא אינו מוכן להרים עוגן עד שהמצב המדיני יתבהר. הקפיטן חשש להיתקע בים כשתפרוץ מלחמה.

במשך כשבוע ימים נשארו הצעירים ברכבת, אובדי עצות. המעברים בין הקרונות היו פתוחים, והצעירים נעו לאורך הרכבת ללא הרף, כנמלים עמלניות. היו שבדקו את הגבול ומצאו שניתן לחצות אותו בקלות ולהיכנס לרומניה - אבל לצעירים לא היה כסף רומני ולא היו להם כל אמצעי מחיה ברומניה. מארגני הנסיעה דאגו למזון, שהנוסעים קיבלו משיאטין.

יום אחד בא אדם מבוגר יחסית, ממושקף ומשופם, כדי לדבר עם הצעירים ולעודד את רוחם. זה היה נציב בית"ר בפולין. שמו היה מנחם בגין. באותו חודש הוא היה בן עשרים ושש.

זאב זוכר את בגין, עם המשקפיים עבי-העדשות, עובר מקרון לקרון ומנסה להרגיע את הצעירים הלחוצים ולהפיח בהם תקווה: "אני מטפל בזה... אל תדאגו, בקרוב יפתחו את הגבול ותמשיכו לארץ ישראל".

חלק מהצעירים אכן הצליחו לצלוח את הגבול והגיעו לארץ ישראל. האונייה הפליגה, בסופו של דבר, מהנמל ברומניה, אבל זאב לא ידע על כך. הוא נשאר בפולין.

רוב היהודים שעל הרכבת היו פסימיים. כמו שאר הפולנים, הם העריכו שאכן תפרוץ מלחמה. אבל זאב נשאר אופטימי. הוא לא האמין שבעוד כמה ימים תשתנה ההיסטוריה לחלוטין, אירופה תשקע לתוך שש שנים של אש ומוות, ותסבול ממרחץ הדמים הנורא בתולדותיה.

מבחינתו, העצירה על הפס הצדדי, בתחנת הרכבת בשיאטין, הסתיימה בצורה מפתיעה: שוטרים וחיילים פולנים הופיעו והדביקו על הקרונות הודעות: גיוס כללי בפולין. כל צעיר חייב לחזור לביתו ולהמתין לצו גיוס שיגיע אליו. ענני מלחמה כיסו את שמי אירופה.

אי-הסדר בפולין אכן בישר את בוא המלחמה. הנסיעה ברכבת היתה לפתע חינם. כל אזרח חייב לחזור לכתובתו הרשומה. אבל זאב לוֹנדנר חשש לחזור הביתה בבושת פנים, אחרי פסטיבל הפרידה שארגנו לו בעירו. הוא החליט לנסוע להכשרה של תנועת הנוער, שהתקיימה בבּיאָלסקוֹ בִּיאָוָוה, ולהצטרף אליה. כשהגיע לביאלסקו ביאווה נתקל בצעקות בתחנת הרכבת. שוטר רדף אחרי חייל בעודו צורח בקולי קולות: "שְׁפִּיֵיק!" - "מרגל!"

זאב הגיע אל הבית שבו היתה אמורה ההכשרה להתקיים, אך בעלת הבית ציננה את התלהבותו: "ההכשרה נפסקה", אמרה לו, "כולם עזבו כבר לפני שבועיים". מאוכזב מרות הוא חזר לבֶּנדין. כמה ימים אחרי כן פרצה מלחמת העולם השנייה.