הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
0
שקרים, נובלה: שקרים הורסים

שקרים, נובלה: שקרים הורסים


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
0
25 
25 
סדרה:‎ שקרים - נובלה
מו"ל: לבבות

תקציר

שקרים הורסים״.
כסוכן איי.טי.אף., ראיתי לנגד עיניי משימה אחת בלבד:
השמדתו של קרטל אסטרדה.
אני סוכן מיומן, נחוש ונטול מורא,
אבל המרדף הבלתי פוסק והנכונות לסכן הכול
כמעט הביאו למותי.

שנה לאחר מכן ניצלתי הזדמנות שנקרתה בדרכי לעבוד בלוס אנג׳לס,
לפתוח דף חדש ולבנות קריירה
ואת החיים שכמעט איבדתי.

לקייט סטיוונס לא היה חלק בתוכניתי החדשה.
לא צפיתי שהיא תהיה זו שתציל אותי מעברי.
היא הייתה החלק החסר שלו נזקקתי –
חכמה, יפהפייה ועצמאית.

סוף-סוף זימן לי העתיד סיבה לחיות.

אלא שהחיים מתעתעים.
סירבתי להשלים עם אפשרות אובדנה של קייט,
אבל הגורל כמו החליט אחרת
ולא הותיר בידי ברירה...

  • ISBN: 1545022208
  • מו"ל: לבבות
  • Publishing Date: 13/06/2019
  • שם המחבר: רבקה שיי
  • תורגם ע"י: יפעה הדר

פרק 1

סם

אני מתעורר בבהלה ומזדקף במיטה. אני נושם עמוק, ואוויר צונן ממלא את ריאותיי. עיניי מסתגלות לאט לחשיכה בחדר, ואני מנגב את אגלי הזיעה מהמצח לפני שמוריד את רגליי מהמיטה ומניח את הזרועות על הברכיים. החלום הוא תמיד אותו חלום, הכאב המפלח של הקליעים הקורעים את בשרי... החשש למות, מפוחד ולבד.

נשיפה מוגזמת נפלטת מפי, כשאני מביט בשעון המעורר שלצד המיטה. הוא מורה על השעה ארבע ועשרה לפנות בוקר. ישנתי שלוש שעות ועשרים דקות. השינה הארוכה ביותר שלי מאז שהגעתי ללוס־אנג׳לס לפני שלושה ימים.

אני רגיל לשרוד עם מעט מאוד שעות שינה, אבל הסיוטים מאז אותו ערב מקשים עליי לנוח. אני קם מהמיטה ולובש מכנסי ריצה וחולצת טריקו. אני לוקח את הסלולרי שלי ואת מפתח חדר המלון ויורד לחדר הכושר. בשעה כל כך מוקדמת אין כאן איש מלבדי, לכן אני מפעיל את המוזיקה מהנייד שלי וצופה בסי־אן־אן עם כתוביות ובזמן שרץ שתים־עשרה קילומטרים על מכשיר הריצה כמדי יום.

אני מעדיף לרוץ באוויר הפתוח, אבל במלון קל יותר לנצל את חדר הכושר. הטלפון שלי משמיע צפצוף המודיע על הודעות נכנסות, אבל אני מתרכז בריצה. הצריבה בריאות משחררת את המתח בכתפיי. זיעה מכסה את עורי ונוטפת מאפי, כשאני מאיץ ומגביר את קצב האימון. מכשיר הריצה שואג, כשאני מגביר את הקצב עוד יותר, וליבי הולם בפראות מתחת לצלעות, כשריאותיי מתרחבות במאמץ.

כאב - זו הדרך היחידה להרגיש שאני בחיים.

כאב בחזה. כאב בראש. כאב בגוף.

כשמכונת הריצה מאיטה, הטלפון מצפצף שוב כמה פעמים ומודיע על כניסת עוד הודעות, שגם מהן אני מתעלם. יש לי שלושה ימי הסתגלות, ואני לא ממהר להתייחס להודעות הללו. המעבר למשרדי האיי־טי־אף בלוס־אנג׳לס מספק לי תירוץ טוב להתעלם מכולם ומכל דבר. אני מצוין בהתחמקויות.

אני לוקח את בקבוק המים שלי וחוזר לחדר להתקלח, כדי שאוכל לנסוע למשרד החדש. משרד חדש. משרה חדשה. עיר חדשה. מדינה חדשה. חיים חדשים.

פתח להתחלה מחדש. הזדמנות להשאיר את הכול בעבר. אני מוציא מהארון חליפה, בזמן שהמים זורמים במקלחת ומתחממים.

אני מעביר את ידיי על פניי ומנסה בכל הכוח להדחיק את אירועי השנה החולפת ממוחי, אבל החיים חולפים לנגד עיניי כשאני מביט בצלקות על החזה שלי. הם מהווים תזכורת יום־יומית לאירוע שבו איבדתי את הכול. כולל את חיי.

אני עומד מול המראה ומעביר יד על חזי וכתפי, ואצבעותיי מרפרפות על פני השטחים החלקים של הצלקות המתפרשות על הצד השמאלי של החזה. אני מאגרף את ידי בכל הכוח ומשחרר, חוזר על הפעולה עוד פעמיים. מנגנון התמודדות שלימד אותי הפסיכולוג שלי, שתפקידו לעזור לי להתמודד עם כעסיי.

אני נכנס למקלחת ונותן למים החמים להרפות את המתח. צווארי, כתפיי וגבי נרגעים תוך מספר רגעים, ואני מאפשר גם למחשבות להשתחרר. ״התחלות חדשות,״ אני ממלמל לעצמי ונותן למקלחת לשטוף מעליי את הכעס, כמו הטבלה.

אני מתלבש, יוצא תוך פחות משלושים דקות ונוהג בכבישיה המהירים אך הפקוקים של לוס־אנג׳לס. בפניקס נסיעה כזאת הייתה אורכת עשר דקות, ואילו כאן כמעט ארבעים וחמש דקות. הטלפון מצלצל כשאני מוצא חניה מקורה. מספר שאינני מזהה מופיע על המסך, לכן אני לא עונה. אין לי זמן או סבלנות לטפל במי שאינני מכיר. אני אוסף את הז'קט ואת הסלולרי שלי, צועד אל הכניסה הראשית לבניין ונכנס פנימה באמצעות תג האבטחה שנשלח אליי לפני שהגעתי לעיר.

הטלפון שלי מצלצל שוב כשאני חוצה את המבואה והולך אל המעליות. אותו מספר. הפעם אני מקבל את השיחה. הקול הנשי מעברו השני של הקו מפתיע אותי עוד לפני שאני פותח את הפה.

״אוי, אלוהים, לא ציפיתי שתענה.״ היא משתתקת לרגע. ״השארתי הודעה במשיבון, והשיחה נותקה, לכן התקשרתי שוב כדי להמשיך את ההודעה.״ אני שומע אותה נאנחת. ״מדברת קייט סטיבנס. אחותו של ניק סטיבנס. הוא נתן לי את המספר שלך.״ ניק סטיבנס, הבוס החדש שלי. ״הוא אמר שאולי אתה רוצה לשכור דירה. יש לי ביתן אורחים, שלדעתו תפור עליך בול, והוא ביקש ממני להתקשר אליך. אני מצטערת אם הפתעתי אותך. הוא אמר שהוא ידבר איתך קודם.״ היא סוף־סוף משתתקת ומאפשרת לי להשחיל מילה.

״שלום, קייט. ניק לא הזכיר שום דבר מכל זה באוזניי.״

אני שומע אותה נאנחת בקול. ״הוא הבן אדם הכי לא מאורגן שאני מכירה,״ היא ממלמלת, ואני מגחך בעל כורחי. פגשתי את הבחור שלוש פעמים, ואם לשפוט לפי מה שראיתי, היא צודקת. ״אני מצטערת נורא שהתקשרתי אליך,״ היא מתנצלת.

״אין צורך. אשמח לראות את הבית. הגעתי הנה ביום שישי, אני מתאכסן במלון ומחפש סידור קצת יותר קבוע.״

״אל תרגיש מחויב,״ היא קוטעת אותי.

״אני לא,״ אני עונה לה בכנות. ״מה שאני מחפש זה בית לא רחוק מהמשרד שתהיה בו מיטה. לא משהו מהודר. אני לא אהיה בו הרבה, מפני שרוב הזמן אני עובד.״

״נשמע כמו ניק,״ היא אומרת ומצחקקת קצת. ״אתה מוזמן לבוא לראות את הבית מתי שתרצה. הוא קרוב למשרד שלך, אבל הוא קצת רחוק מהמקומות המוכרים, קרוב יותר לגבעות. אז תתקשר אליי או שתכתוב לי הודעה, ונוכל לקבוע מועד שיתאים לך לבוא לראות את הבית או שתבקש מניק להראות לך אותו מתי שיהיה לך נוח. הוא יודע איפה אני מחביאה את המפתח הרזרבי. גם אני לא נמצאת הרבה בבית, כך שאולי יהיה קשה לתאם מועד.״

אני שומע צפירת מכונית ברקע וצוחק כשהיא מקללת ברצף. ״נשמע מעולה. תודה שהתקשרת, קייט.״

היא מנתקת בלי להוסיף מילה, ואני עומד וצוחק במבואה של בניין המשרדים החדש שלי.

הבוקר עובר בעדכונים על פרויקטים שהצוות חוקר. אני אעבוד על חקירה, שקודמי לא סגר לפני שקודם לתפקיד בוושינגטון הבירה, ואקבל כל חקירה חדשה שתגיע.

נקישה קצרה נשמעת על משקוף הדלת, וניק תוחב את ראשו למשרדי. ״יש לך תוכניות לארוחת הצהריים?״

״לא היום,״ אני מסנן מעבר לכתפי וסוגר את התיקייה שעל שולחני.

״בוא נצא למשהו מהיר. אני חייב לצאת קצת מהמשרד.״ הוא משחרר את קשר העניבה שלו. ניק גבוה כמוני ומבנה גופו זהה לשלי, אבל הוא מבוגר ממני בכמה שנים. הוא נולד וגדל בקליפורניה והחל את הקריירה שלו במשרד בסן־דייגו. הוא התקדם והגיע ללוס־אנג׳לס ומתכנן לפרוש כאן.

אני לוקח את הסלולרי שלי ומכניס אותו לכיס ז'קט החליפה שלי.

״איך עובר עליך היום הראשון שלך כאן?״ הוא שואל כשאנחנו חולפים על פני המשרדים הקטנים המקיפים את חלל העבודה הגדול מחוץ למשרדינו.

״בסדר גמור. אני מתעדכן קצת בתיק נווארו.״

״אנחנו עובדים עליו שנים,״ הוא רוטן. ״אנחנו מקווים לסגור אותו.״ המכונית שלו משמיעה צפצוף קטן, כשאנחנו מתקרבים והוא מפעיל את מנגנון פתיחת הדלתות. ״הי,״ הוא מהדק את חגורת המושב שלו ומתניע את המכונית. ״אתה עושה עבודה מעולה. שמעתי איך חיסלת את קרטל אסטרדה.״ הוא מרכיב את משקפי השמש שלו על עיניו.

ליבי דוהר כשאני תוהה מה הוא יודע, האם הוא מודע לכך שאני נצר למשפחת אסטרדה. הדבר היה ידוע היטב במשרד בפניקס, אבל אני לא יודע מה יודעים בלוס־אנג׳לס על ההיסטוריה ׳המשפחתית׳ שלי. אני נד בראשי, אבל שותק.

״אתה הטוב ביותר של ההכי טוב,״ הוא ממשיך ופונה מהדרך הראשית. ״לא הייתה לי בעיה לאשר את בקשת ההעברה שלך.״

״תודה.״ החיוך שלי מהודק, ואני פונה להביט החוצה דרך החלון.

״אני מאמין שתכניס חיים למשרד שלנו. אז למה בעצם רצית לעזוב את פניקס? יש שם כל כך הרבה חרא, אני בטוח שיכולת להמשיך לעבוד שם עוד הרבה שנים.״

אני נושם עמוק. ״הפציעות שלי...״

״לעזאזל, שכחתי מזה. מצטער, תמשיך.״ הוא ממצמץ.

״החלמתי לחלוטין מהפציעות בעזרת הפיזיותרפיה וסגרתי את כל התיקים שעליהם עבדתי.״ אני מתבונן בו מזווית עיני כדי לבחון את התגובה שלו. הוא מתופף באגודלו על ההגה ונד באיטיות בראשו. ״הרגשתי שהגיע הזמן להחליף אווירה. לפתוח דף חדש.״

הוא מפנה את ראשו להביט בי. ״אני לא יכול להגיד לך איזה מזל יש לנו שבחרת בלוס־אנג׳לס. אני מקווה שאתה במצב רוח לחסל פושעים ולעבוד קשה.״

אני מחייך ומעריך את יחסו החם.

השעות חולפות, והמשרד מתרוקן, ואני שוקע יותר ויותר בתיק החקירה שעל שולחני. אני מתעמק בפרטיהם של שחקני המפתח, במקומות שבהם מוחזק הנשק ובראיות שהושגו עד כה לצד הרשימות של כל מה שעוד נותר לתעד.

ניק אינו נוקש הפעם על הדלת, כשהוא נכנס למשרדי ונזרק על הכיסא מול שולחני באנחה מוגזמת.

״למה אתה נאנח?״ אני שואל אותו ומכניס את התיקייה לתיקי. אסיים לעבור על כל הפרטים הערב ואכין לעצמי רשימות. יש לי שיטה משלי לסידור תיקיות החקירה, ואני חייב לארגן מחדש את התיקיות האלה.

״סתם יום שני,״ הוא מכריז ובוחן את המשרד החשוף. ״אתה מתכוון לקשט או משהו? לתלות איזו תמונה על הקיר?״ הוא מנופף סביב בידו, מחווה לעבר הקירות האפורים העירומים.

״לקשט? לא. יש לי כמה פרסים ותעודות שאתלה ברגע שיגיעו. הם אמורים להגיע בקרוב מפניקס.״

הוא מהנהן. התשובה מספקת אותו.

אני מכחכח בגרוני. ״אם מדברים על קישוט, קייט התקשרה.״ אני מרים את הגבות ומתרווח בכיסאי. ״היא הזכירה משהו על ביתן אורחים להשכרה. התכוונת לספר לי שהיא תתקשר?״

״כן. שלחתי לך הודעה בשבת.״ הוא מתמקם בכיסאו ומרים כף רגל על הברך הנגדית. אני באמת חייב להפסיק להתעלם מההודעות שאני מקבל. הוא ממשיך, ״עברתי אצלה בסוף השבוע, שכחתי לגמרי שיש לה ביתן אורחים. ברגע שראיתי אותו, חשבתי עליך.״

״תודה. אני חייב למצוא זמן לגשת לראות אותו. אני לא יכול להמשיך להתאכסן במלון.״ אני מושיט את ידי ומכבה את המחשב.

״בוא ניסע עכשיו. היא גרה ממש לא רחוק, כמה קילומטרים מכאן. אם היא לא תהיה בבית, זו לא תהיה בעיה, כי אני יודע איפה היא מחביאה את המפתח הרזרבי.״

״כן, גם היא הזכירה את זה,״ אני צוחק.

״אז קח את הזבל שלך ובוא. תוכל לנסוע אחריי לשם.״ הוא קופץ מהכיסא ומוריד במהירות את עניבתו. ניק נראה כמו אחד שנמצא מחוץ למשרד יותר ממה שמצופה מסוכן בכיר באיי־טי־אף. רואים שלא נוח לו עם חליפה ועניבה. מתאים לו יותר להיות פקח בשמורות טבע, להסתובב במכנסי דגמ״ח ובמגפי טיפוס הרים.

אני מחקה אותו, משחרר את קשר העניבה והולך אחריו אל המכוניות שלנו.

כשהוא אמר כמה קילומטרים, הוא התכוון לעשרים וחמישה בערך, וחצי מהם בפקקים של לוס־אנג׳לס. אני לא בטוח שאתרגל לפקקים האלה אי פעם. ברגע שאנחנו יורדים מהכביש המהיר, אנחנו נוסעים ברחובות מפותלים בשכונות מרהיבות שמובילים עד למרגלות הגבעות. לא הייתי מעלה בדעתי אף פעם שהבית שלצידו עצרנו נמצא בפרברי לוס־אנג׳לס. הבית ניצב על כדונם של שטח אדמה שופע וירוק, והשכנים פזורים לאורך רחוב ארוך ומבודד, שעצים נטועים משני צדדיו. העיצוב של בתי חווה הוא פשוט אבל מודרני, שכולל לרוב מטבח משופץ, תריסי עץ ואבזור ברזל מפורזל.

״נסיעה לא רעה, אה?״ אומר ניק, כששנינו יוצאים מהמכוניות שלנו בשביל הגישה. ״בקנה מידה של לוס־אנג׳לס, כמובן. אם אתה נוסע פחות משעה, אתה חי את החיים,״ הוא צוחק.

האמת, זו הייתה נסיעה לא רעה. אני מציץ בשעון היד שלי ורואה שהנסיעה ארכה פחות משלושים דקות. ניק מושיט את ידו לעציץ תלוי שמיטלטל מהמרפסת הקדמית ומוציא מפתח. הוא מסמן לי לעבר צד הבית ושביל מתפתל המוביל אל ביתן אורחים הניצב לא הרחק מהבית עצמו. כלפי חוץ, הביתן הוא העתק מדויק של הבית הגדול, רק בקנה מידה קטן יותר.

״זה הביתן,״ הוא אומר ומשחיל את המפתח בחור המנעול. ״חדר שינה אחד, משרד קטן המשמש גם כספרייה, מטבח, סלון וחדר אמבטיה וחצי.״

אנחנו נכנסים פנימה. ניכר לעין שהביתן שופץ לאחרונה. ריח הצבע הטרי מכה בנחיריי ברגע שאני מעמיק פנימה. הכול חדש לגמרי, מבריק ומודרני. פס לבן ומבהיק חוצה את הקירות ומדגיש את צבעם האפור. רצפת עץ כהה מדגישה את לובנו של המטבח שבו כלים מפלדת אל־חלד.

״חסרים רק מכונת כביסה ומייבש. היא אמרה שתזמין אותם ברגע שתשכיר את הבית. חדר הכביסה מאחור.״ הוא מצביע על דלת בקצה המטבח. שילוב של מזווה וחדר כביסה ביחד.״

אני מתרשם מכל מה שראיתי עד כה. אני חוצה את הסלון הפתוח ונכנס לחדר השינה. הוא גדול ומואר, וקיר אחד בו בנוי מזכוכית כמעט עד הרצפה. וילונות אפורים כהים תלויים משני צידי החלונות המשקיפים אל החצר האחורית המטופחת. דלת צרפתית בודדה מובילה מחדר השינה לפאטיו מרוצף קטן, שניצבים עליו שולחן וכיסאות, ובמרכזו בנויה אח. אני יכול לדמיין את עצמי אחרי יום עבודה ארוך במשרד יושב ליד השולחן ונרגע עם בקבוק בירה ביד.

אני חוזר אל המסדרון ועוצר כדי להציץ במשרד. יש בו שתי דלתות צרפתיות המובילות לחדר מרובע. מדפי ספרים בנויים על קיר שלם, ותחתיהם נבנה שולחן עבודה. זה משרד ביתי מושלם.

אני שוב בוחן את הסלון והמטבח וחושב בליבי שרהיטיי הכהים יתאימו היטב לחלל וישלימו את מניפת הצבעים האפורים והלבנים שנבחרה לביתן. נראה שזו תהיה ההחלטה הפשוטה ביותר שאקבל מאז שהחלטתי לעבור ללוס־אנג׳לס.

ניק יוצא לחזית, ואילו אני סוקר את הביתן בפעם האחרונה ומצלם במוחי את החלל ואת הדברים שאצטרך להעביר מפניקס.

אחרי שאנחנו יוצאים החוצה וניק נועל את הדלת, אני שומע אותו משתרך מאחוריי על המדרכה המרוצפת.

״מה דעתך?״

״מושלם. זה בדיוק מה שאני מחפש,״ אני אומר כשמסתובב לאחור ופוגש בעיניים הכחולות ביותר שראיתי אי פעם. אני מגמגם לרגע, מפני שלשבריר שנייה המילים מקבלות משמעות כפולה שהיא הרבה מעבר לבית שהרגע ראיתי.

״אני קייט,״ היא אומרת, וקולה חזק ובטוח. היא מושיטה לי את ידה ללחיצה. היא גבוהה ושערה חום בהיר שמשתפל עד מתחת לכתפיה. היא לובשת שמלה כחולה ונעלי עקב שמקרבות אותה לגובהי, מטר שמונים ושלושה. בטוחה בעצמה. היא בטוחה בעצמה. אני יכול לקרוא אישה באמצעות העמידה שלה, נימת קולה ומה שהיא לובשת.

אני לוחץ את ידה ומחייך. ״סם. סם קורטז. לקחתי.״ שוב, למילים יש משמעות שהיא מעבר לבית.

שפתיה מתעגלות בחצי חיוך, והיא שומרת איתי על קשר עין. היא מלקקת את שפתיה ומטה את ראשה לפני שהיא מלכסנת את מבטה אל ניק ומחזירה אותו אליי. ״נעים מאוד, סם, סם קורטז. ברוך הבא הביתה.״

ובפעם הראשונה מזה שמונה עשר חודשים הלב שלי מתחיל לפעום בחזה.