הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
שלדים בארון
להשאלה

שלדים בארון

יוסף שביט
להשאלה

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
37 
37 
גודל (עמ'): 333
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

ב- 16 באפריל 1961 נחתה על אזרחי ישראל הידיעה המדהימה כי ישראל בר, שנחשב לאחד מבכירי המערכת הביטחונית וממקורביו של דוד בן-גוריון, נעצר בחשד לריגול בשירות ברית המועצות. המעצר הוליד משפט ובסופו של דבר נידון האיש ל- 15 שנות מאסר. הפרשה יצרה גם גל של שמועות והשגות מסביב לאישיותו של בר ולנזקים שהסב. חלקן נותרו סתומות לצמיתות בעקבות מותו של האיש בכלא שאטה ב- 1 במאי 1966. מסביב לגלוי ולנסתר בפרשת בר ולאורך צירי זמן שונים, רוקם יוסף שביט עלילה מרתקת ורבת תהפוכות על מאמצי הריגול הסובייטי בישראל לאורך עשרות שנים. בהסתמך על מחקר יסודי ומעמיק בפרשה וברקע שלה ועל שיחות עם ותיקי שירות הביטחון הכללי, הוא מתווה תרחיש מפתיע שהיה עלול בהחלט להתממש בהוויה המורכבת של התקופה. בעלילת הספר משולבות יחדיו פיסות מציאות בדוקות שאכן היו ופיסות דמיון שאינן מנותקות מהמציאות הזאת. שלדים בארון הוא סיפור מסעיר על מה שהיה בפועל וגם על מה שעדיין נותר בגדר האפשר. זהו ספרו התשיעי של יוסף שביט, עיתונאי בכיר שכבש את מקומו בין מיטב סופרי המתח הישראלים. על ספריו הקודמים נכתב בין השאר: "שביט 'מספר את הסחורה' הן בדרמה האנושית שהוא חושף בדרך מותחת מאוד והן ברקע ההיסטורי שבו מעוגנת העלילה." [ראובן מירן, "ידיעות אחרונות"] "לשונו של שביט רהוטה, זורמת ועכשווית. תיאוריו חיים ושוקקים." [הסופר אמנון ז'קונט] "שביט מיומן בפיתוח סיפור מתח. הוא מטלטל את הקורא בתוך נפתוליה של עלילה מצמררת וטומן בכישרון הפתעה מוחלטת בסיומו של הסיפור." [שלמה נקדימון, "במחנה"]

  • ISBN: 362-4331
  • גודל (עמ'): 333
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • Publishing Date: 20/12/2011
  • שם המחבר: יוסף שביט
  • זמין להשאלה: כן

1

נובמבר 1989

בדלי הסיגריות שגדשו את המאפרה העידו על הזמן הרב שחלף מאז תחילת משמרת הלילה שלו בחדר הצר וחסר החלונות. גדעון שחורי בחן בעיניים עייפות את רשימת השמות שהיתה מונחת לפניו. אחר כך שלח מבט לשעון הקיר ומתח את כתפיו השחוחות. השעה היתה שתיים וארבעים אחר חצות. במהלך השעות האחרונות ישבו מולו בזה אחר זה עשרים ושמונה אנשים אחוזי מבוכה, שהשיבו במגומגם על שאלותיו. השאלות חזרו על עצמן וכך גם התשובות, בשינויי נוסח קלים:

"האם עבדת בעבר או בהווה למען שירותי מודיעין בברית המועצות?"

"לא, אדוני..."

"האם הכרת סוכני קג"ב באזור המגורים שלך, במקום העבודה שלך או בחוג החברתי שלך?"

"לא, אדוני..."

"האם הציעו לך לפנות אל מישהו בישראל כדי לקבל עזרה?"

"לא, אדוני..."

"האם השארת קרובי משפחה בברית המועצות?"

"כן, אדוני..."

"וגם הם רוצים לעלות לישראל?"

"אולי..."

"ידוע לך אם הם נתקלו בקשיים?"

"לא... לא ידוע לי..."

"אתה חושד במישהו מהאנשים שהיו איתך במחנה המעבר או במטוס?"

"לא, כולם נראו לי בסדר... אנשים רגילים."

ההקלות במתן היתרי יציאה מברית המועצות והסימנים הברורים להתמוטטותו הקרובה של המשטר הקומוניסטי עשו את שלהם. מטוסים גדושים בעולים בני כל הגילים החלו נוחתים בנמל התעופה בן-גוריון כמעט מדי יום ביומו. עובדי משרד הקליטה לא היו היחידים שקידמו את פני הבאים. בשני חדרים קבועים בבניין הטרמינל תחקרו אנשי המחלקה לסיכול ריגול מזרח אירופי של השב"כ את כל הגברים בגילים שבין שמונה-עשרה לשישים וחמש. קריסתו המהירה של השלטון הקומוניסטי לא הפיגה את התעניינותם של שירותי המודיעין הסובייטיים בנעשה בישראל, והם ניצלו את גל העלייה הגואה להחדרת סוכנים במסווה של עולים חדשים. חוקרי השב"כ עמלו קשות לאתרם בטרם יצליחו להיטמע בארץ. הם הבטיחו לנחקרים שאם יתוודו לא יאונה להם כל רע, וההבטחה אכן קוימה. הגישה הזאת הוכתרה בהצלחה. לא מעטים שפכו את לִבם לפני החוקרים בטרם הספיקו אלה להציג להם ולוּ שאלה אחת. כמעט כולם טענו כי משימת הריגול נכפתה עליהם או נסחטה מהם.

מאז שגדעון שחורי מונה לראש צוות החוקרים הפך הטרמינל של נמל התעופה לביתו השני. הוא טיפל בעיקר במקרים הבעייתיים ולא איבד את שלוותו גם כשנאלץ להתמודד עם "אגוז קשה" במיוחד שהופנה אליו לאחר שהכפופים לו לא הצליחו לפצחו. חזותו של שחורי, שהעלתה על הדעת איש אקדמיה, וקולו הרך הטעו לא פעם נחקרים קשוחים וגרמו להם להיפתח. הוא היה בן 39, מכור לעבודתו בשב"כ. זו היתה גם הסיבה העיקרית לגירושיו לאחר חמש שנות נישואים ללא ילדים. הוא נולד בארץ, אך בזכות הוריו, יוצאי ברית המועצות, שלט בשפה הרוסית. בחירתו במסלול החיים הזה היתה כמעט טבעית. אביו, מוותיקי השב"כ, נהרג ב-1966 בתאונת פגע וברח. תפקידו האחרון בשירות היה ראש הדסק הרוסי. אמו נהרגה אף היא באותה תאונה, שאירעה בשעת לילה מאוחרת ברחוב שקט סמוך לביתם. בנם היחיד גדעון - שכולם קראו לו גידי - היה אז תלמיד תיכון. קרובי משפחה ערירים של אמו קיבלו על עצמם לדאוג לו והשתדלו להעניק לו תחושה של בית. אבל בשל חוסר הניסיון שלהם בגידול ילדים היתה ההסתגלות ההדדית רצופה בחיכוכים. לכן קיבל בנקל את הסכמתם כשביקש להקדים את מועד גיוסו לצה"ל. לאחר שסיים את שירותו הצבאי כקצין בדרגת סגן ביחידת שדה של חיל המודיעין, הוא זומן שלא ביוזמתו למבחני קבלה לשב"כ ועבר אותם בהצלחה.

שחורי קם ממקומו, מתח את קומתו, פסע בצעדים יגעים אל הדלת, פתח אותה והכריז ברוסית: "הבא בתור, בבקשה."

מתוך קבוצת הגברים, שישבו שפופים על הספסלים לאורך הפרוזדור, התרומם איש צנום, עוטה מעיל גשם אפור ששוליו כמעט נגעו ברצפה, והתבונן בו בהיסוס.

"תיכנס בבקשה," האיץ בו שחורי והבליע בתוך כך פיהוק, "גם אתה בוודאי רוצה כבר לישון."

האיש הרים מזוודה מרופטת, קשורה בחבל, שהיתה מונחת לידו, נכנס לחדר ונשאר עומד סמוך לפתח.

שחורי, שכבר חזר למקומו, החווה בידו אל הכיסא הפנוי מעברו האחר של שולחן המתכת הירקרק.

האיש התיישב בקצה הכיסא, עיניו מושפלות וידיו מונחות על ברכיו. שחורי העיף בו מבט בוחן. היתה לו טביעת עין טובה, שאפשרה לו במקרים רבים לתהות על קנקנם של אנשים עוד לפני שפתחו את פיהם.

אבל חזותו האפורה של האיש שישב מולו לא הסגירה דבר. הוא נראה כבן חמישים. כחוש, בעל תווי פנים סלאביים, מכוסים בזיפי זקן בני כמה ימים.

"יש לי רק כמה שאלות," פתח שחורי בקול רגוע, "זאת לא חקירה. אתה כבר לא נמצא בברית המועצות. אפשר להתחיל?"

האיש הנהן מבלי להרים את ראשו.

"מה שמך, אדוני?"

"בוריס קומרוב."

שחורי שלח את ידו אל תעודות המסע הסובייטיות שנערמו על שולחנו ולאחר חיפוש קצר שלף את זו של קומרוב ועיין בה קצרות.

"אתה בן 52?" פנה אליו שחורי.

"כן, כמו שכתוב שם."

שחורי דפדף בתעודת המסע. "אני רואה שאתה נשוי. אשתך נמצאת איתך?"

"לא, היא עדיין במוסקבה."

"מדוע היא לא הצטרפה אליך?"

"נשארו לה עוד כמה עניינים לסדר."

שחורי נדרך למשמע התשובה המתחמקת. בדעתו עלתה מיד האפשרות שקומרוב גויס על ידי שירותי המודיעין הסובייטיים ואשתו הוחזקה כבת ערובה, להבטיח שלא יתחמק מלמלא את המוטל עליו. בשנים האחרונות הוא נתקל בלא מעט מקרים כאלה. "מדוע לא חיכית עד שהיא תסיים לסדר את העניינים האלה?" שאל, כאילו מתוך סקרנות לשמה.

קומרוב קפץ את שפתיו. ניכר היה שהוא מתלבט. לפתע הזדקף ושילב את ידיו על חזהו. "אני יודע למה אתה חותר," אמר. פניו נותרו קפואים, אך שפת הגוף שלו שידרה מצוקה. "אתה לא צריך ללכת סחור-סחור. אני אספק לך את הסחורה בלי שתצטרך להתאמץ. הקג"ב עיכב אותה."

"אם כך, מדוע נסעת בלעדיה?"

"לא היתה לי ברירה," קומרוב רכן אל שחורי כממתיק סוד, "הקג"ב שלח אותי לישראל."

שחורי פער את פיו בתדהמה. הוא חקר כבר מאות עולים ממדינות מזרח אירופה, חשף ביניהם לא מעט סוכנים, אך איש מהם לא התוודה בפניו בצורה גלויה וישירה כל כך. מניסיונו למד שבמצבים כאלה מוטב להגיב בשתיקה מלווה במבט תומך. הנחקר, לאחר שכבר עשה את הצעד המכריע, מרגיש צורך לפרוק את מלוא המעמסה הרובצת על כתפיו. הצגת שאלות בשלב זה עלולה לגרום לו לחזור ולהסתגר בתוך עצמו.

"אתה בוודאי שואל את עצמך אם אני בכלל יהודי," קטע קומרוב את מחשבותיו של שחורי. פניו לבשו עכשיו ארשת שלווה יותר, כמי שהשתחרר מעול כבד, "אני מסופק אם תאמין לי, אבל התשובה היא 'כן'. לצערי, אני לא יכול להוכיח לך את זה כאן ועכשיו," חיוך קל צץ בזוויות פיו ונעלם מיד, "אתה הרי יודע מה עשו בברית המועצות למוהלים שלא ויתרו על המקצוע שלהם."

"אני לא זקוק להוכחות מהסוג הזה. אני מאמין לך," מיהר שחורי לענות, אף שהטיל ספק רב באמיתות ההצהרה.

הבעת האמון השיגה את מטרתה. קומרוב דיבר עתה בשטף מבלי שנזקק לשאלות הבהרה. הוא סיפר שנולד בקייב ולמד הנדסת חשמל באוניברסיטה מקומית. לאחר שסיים את הלימודים שובץ לעבודה באזור נידח בהרי אוראל על גבול קזאחסטן, בשונה מהבוגרים האחרים שנשלחו למקומות קרובים הרבה יותר. "הייתי היהודי היחיד במחזור," סיפר, "וזאת היתה כנראה הסיבה לכך." אביו, שהיה במלחמת העולם השנייה קומיסר בגדוד שריון של הצבא האדום, הפעיל את קשריו המפלגתיים והצליח להעביר את רוע הגזירה. כך, לפחות, חשבו שניהם אז. קומרוב זומן לסדרה של פגישות חשאיות, רואיין ארוכות ועבר שורה של מבחנים. בסיומו של תהליך מייגע התבשר שהתקבל לעבודה בשלוחה המקומית של הקג"ב. שם הוטלו עליו משימות עיקוב פשוטות אחר ספסרי מזון בשוק השחור והומוסקסואלים בשירות הציבורי. כעבור כמה שנים, שבהן הוכיח את נאמנותו, הועבר למוסקבה והוצב במחלקה היהודית של הקג"ב. עתה הוטל עליו ליצור קשר עם יהודים שביקשו לעזוב את ברית המועצות ולנסות לשכנע אותם להיות סוכנים בישראל תמורת מתן היתרי יציאה. הוא היה בטוח שנבחר לתפקיד הזה בשל הרקע היהודי שלו.

"ולא היו לך שום נקיפות מצפון לנצל את מצוקתם של בני העם שלך?" הטיח בו שחורי.

"להגיד לך את האמת," השיב קומרוב לאחר הרהור קצר, "העניין הזה של להיות יהודי כמעט לא העסיק אותי. קיבלתי את זה כעובדה ביולוגית. למרות זאת לא אהבתי את מה שעשיתי. הייתי צריך להעמיד פנים ולדבר עם האנשים האלה כאחד משלהם כדי לרכוש את אמונם, וזה די הציק לי. אבל לא היתה לי ברירה. ראיתי מה קרה לקולגות שלי שאכזבו את הממונים עליהם."

"אם הצלחת כל כך בתפקיד שלך שם, מדוע שלחו אותך עכשיו אלינו?"

"בזמן האחרון, בגלל כל מה שקורה אצלנו, נותק הקשר עם הסוכנים בישראל. מכיוון שסומכים עלי, הוחלט לשלוח אותי הנה כדי לאתר אותם ולחדש את הקשר איתם."

"ואחר כך אתה אמור לחזור לברית המועצות?"

"לא, הטילו עלי להשתקע כאן ולהיות הרזידנט שלהם. ליתר דיוק, הרזידנט הבלתי לגאלי."

שני המושגים הללו היו מוכרים היטב לשחורי. "רזידנט" בעגה של הקג"ב היה מפעיל הסוכנים במדינה מסוימת. ה"רזידנטים" נחלקו לשניים: הלגאלים היו דיפלומטים של הגוש המזרחי ששירתו באותה מדינה, והבלתי לגאלים היו תושבים מקומיים, אזרחי המדינה או כאלה שבאו כביכול להשתקע בה. מאז ניתוק הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים נאלץ הקג"ב להסתפק ב"רזידנטים" בלתי לגאלים, שהקשר איתם היה בדרך כלל מסובך ומסוכן יותר.

הודאתו המפורטת של קומרוב נראתה תמוהה בעיניו של שחורי. "מדוע חשפת את הקלפים שלך בקלות כזאת?" זרק לו.

"החלטתי על כך עוד לפני שעזבתי את ברית המועצות. ברגע האחרון, כשכבר היינו ארוזים, בישרו לי שאשתי לא תצטרף אלי. היא מהנדסת במפעל לייצור ציוד אופטי והם טענו שהיא חייבת להישאר שם עד שימצאו לה מחליף ויכשירו אותו. זה היה תירוץ צולע. היה ברור לי שלא ישחררו אותה כל זמן שהם זקוקים לי, גם לא אחר כך, כדי שלא אפתח את הפה."

"ועכשיו, אחרי שכבר פתחת את הפה, בהנחה שזאת האמת, מה יקרה, לדעתך, לאשתך?"

קומרוב משך בכתפיו. "לא קשה לנחש, אבל לא יכולתי להמשיך במשחק הזה." הוא השתתק לרגע והמשיך בקול מהוסס: "חשבתי שאתם עם כל התחכומים שלכם תמצאו דרך לעזור לי. אחרי הכול אני יהודי."

התרפסותו של קומרוב קוממה את שחורי, אבל הוא החליט לשמור על איפוק. "יש לך הוכחות לכל הסיפור הזה?" שאל ביובש.

"אני אעביר לכם, כמובן, את שמות הסוכנים שהוטל עלי לחפש," הוא השתתק, כמתלבט בינו לבין עצמו, ואחר כך אמר בטון מהוסס: "יש לי עוד משהו..."

קומרוב רכן אל הרצפה, חלץ את הנעל השמאלית שלו והניח אותה על השולחן. שחורי התבונן בה בתמיהה. זאת היתה נעל מגושמת, בלויה למדי, שלא צוחצחה כנראה זמן רב.

קומרוב נטל סכין-נייר שהיתה מונחת על השולחן, נעץ אותה בשולי העקב והרים באיטיות את כיסוי העור. העקב היה חלול ובתוכו נראו שני דפי נייר מקופלים היטב. הוא שלף אותם והושיטם לשחורי. "קרא בבקשה," אמר, בוחן בזווית עינו את תגובת האיש היושב מולו.

שחורי פרשׂ את הדף העליון על השולחן. זה היה תצלום של מסמך כתוב ברוסית, ללא ציון תאריך, מודפס במכונת כתיבה ידנית שסרט הדיו שלה כבר היה כנראה משומש מאוד. בתחתיתו נרשמה המילה "אוּשר" בתוספת חתימה משורבטת ולצִדה חותמת של אחת ממחלקות הקג"ב.

שחורי קרא את המסמך בעיון פעם אחר פעם, מתעכב על כל מילה. אחר כך עבר לדף הבא, גם הוא תצלום של מסמך, זהה בצורתו לקודם, ועיין אף בו ארוכות. "איך הדפים האלה הגיעו אליך?" שאל.

"לקראת הנסיעה שלי נתנו לי לעיין בתיקים שקשורים בסוכנים שהושתלו בישראל. מצאתי אותם שם," הסביר קומרוב, "היו שם עוד כמה דברים מעניינים, אבל פחדתי להסתכן. מכונת הצילום עמדה בחדר שבו היו תמיד אנשים. חששתי שאם אתעכב שם זמן רב מדי, עלולים לתפוס אותי. גם ככה רעדתי כולי. לכן החלטתי להסתפק בשני המסמכים האלה, שהיו צמודים זה לזה במהדק. אני חושב שהם הכי חשובים מבחינתכם."

שחורי חכך לרגע בדעתו. אחר כך קיפל את הדפים בזהירות, תחב אותם בכיס החולצה וקם ממקומו. "אני חוזר מיד," אמר לקומרוב ויצא מהחדר. הוא נכנס לחדר הסמוך, שבו כבר הסתיימה העבודה, והתקשר אל הבוס שלו, אביגדור גוטמן, ראש המחלקה לסיכול ריגול מזרח אירופי. לאחר המתנה קצרה עלה מהאפרכסת קול רדום.

"תשמע, אביגדור..." פתח שחורי.

"אתה יודע מה השעה עכשיו?" קטע אותו ברוגזה קול נרגן מעברו האחר של הקו.

שחורי, אחוז התרגשות, כלל לא חשב על כך. הוא הציץ בשעונו. השעה היתה שלוש לפנות בוקר. "מצטער, אביגדור," המשיך, "אבל תשמע סיפור..."

"תקרא לי מילה במילה מה כתוב בדפים האלה," ביקש גוטמן לאחר ששחורי סיים לדבר. "מעניין... מעניין..." מלמל תוך כדי האזנה.

"מה עושים עכשיו?"

"קח את הקליינט שלך לדירה מספר ארבע ותן לו לישון קצת," הורה גוטמן, "גם לך לא יזיק לתפוס נמנום. אני אגיע מוקדם בבוקר. לילה טוב, גידי. בעצם, בוקר טוב."

שחורי הופתע תמיד מחדש מקור הרוח של גוטמן. לא היה לו ספק שהבוס שלו ישוב ויירדם בתוך דקות ספורות. הוא עצמו, ידע, לא יצליח לעצום עין למרות העייפות הכבדה שירדה עליו.