הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
0
ויליאם ווריק 1: רק המעז
להשאלה

ויליאם ווריק 1: רק המעז

ג'פרי ארצ'ר
להשאלה

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
0
44 
44 
סדרה:‎ ויליאם ווריק - 1
גודל (עמ'): 336
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

ויליאם ווריק היה אמור ללכת בדרכי אביו, סר ג'וליאן ווריק, להפוך לעורך דין מבריק של האלפיון העליון, וליהנות מחיי נוחות ושלווה. אבל מאז ומעולם חלם ויליאם להיות בלש, ואף אחד לא יכול להניא אותו מכך. לא השכר הזעום, לא העבודה הקשה ואפילו לא אביו המאוכזב. ויליאם מתגייס לשורות משטרת לונדון ונאלץ לפלס את דרכו מתחתית סולם הדרגות. הוא מתחיל כשוטר מקוף ומוצא את עצמו צולל עמוק לביבים של לונדון, מקום שהחוק היחיד שנשמר בו הוא "אל תאמין לאף אחד".

יכולותיו הגבוהות של ויליאם לא נעלמות מעיני הממונים עליו, והוא מתמנה לבלש בסקוטלנד יארד. הוא מוצא את עצמו מקודם לחקירת היעלמות יצירת מופת של רמברנדט ממוזיאון. כשהעקבות מובילים אותו לאישה נבגדת המבקשת להעניש את בעלה ולהחזיר את היצירה שגנב, ווריק חושב שכל שעליו לעשות הוא להביא את העניין בפני בית המשפט והצדק ייצא לאור. אולם שום דבר אינו פשוט כפי שהוא נראה. ווריק לומד שיעור חשוב על אמנות הפשע ועל צדק יחסי. עולם האמנות הלונדוני מפגיש את ווריק גם עם בֶּת ריינספורד, אוצרת אמנות נאה ושובת לב. ווריק מעניק לבת את ליבו, אלא שהיא מתקשה להתמסר לו בחזרה. כי לבת יש סוד כמוס, והיא חוששת שאם יתגלה היא תאבד את מי שיכול היה להיות בחיר ליבה.

רק המעז הוא הספר הראשון בסדרת "ויליאם ווריק" של ג'פרי ארצ'ר, ובו אנו מכירים מקרוב את בלש ויליאם ווריק, שזכה לאהבת הקוראים בסדרה המצליחה "דברי ימי קליפטון". זה אינו ספר בלשי, זהו ספר על בלש, על איש משפחה, על לוחם צדק.


"ארצ'ר ממשיך לחזק את מעמדו כמספר סיפורים אמן."
פבלישרס ויקלי

  • ISBN: 2001536732
  • גודל (עמ'): 336
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • Publishing Date: 19/03/2020
  • שם המחבר: ג'פרי ארצ'ר
  • תורגם ע"י: כנרת היגינס־דוידי
  • זמין להשאלה: כן

1

14 ביולי 1979

"אתה לא רציני."

"אני הכי רציני שאני יכול להיות, אבא, והיית יודע את זה אם היית מקשיב לי מדי פעם בעשר השנים האחרונות."

"אבל התקבלת ללימודי משפטים באוקספורד, כור מחצבתי, ואחרי שתסיים את התואר תוכל לעבוד איתי במשרד. מה עוד יכול לבקש לעצמו בחור צעיר?"

"שייתנו לו לבחור את הקריירה שלו בעצמו, ולא יצפו ממנו פשוט ללכת בעקבות אבא שלו."

"מה כל כך רע בזה? תראה אותי, יש לי קריירה מרתקת ומשמעותית, ואפילו, אם יורשה לי, זכיתי להצלחה מסוימת."

"להצלחה אדירה, אבא. אבל אנחנו לא מדברים על הקריירה שלך כרגע, אלא על שלי. ואולי אני לא רוצה להיות עורך דין פלילי ידוע שכל החיים שלו מגן על רשעים שהוא לא היה חושב לרגע להזמין לצהריים במועדון שלו."

"אתה שוכח שכל הרשעים האלה שילמו על ההשכלה שלך ועל אורח החיים שאתה נהנה ממנו כיום."

"אתה אף פעם לא נותן לי לשכוח את זה, אבא, ובגלל זה אני מתכוון להקדיש את החיים שלי לכך שהרשעים האלה ישבו בכלא הרבה מאוד זמן, ולא ישתחררו ויחזרו לחיי פשע בזכות מומחיות הסנגוריה שלך."

ויליאם חשב שזה כבר ישתיק את אביו, אבל הוא טעה.

"אולי נוכל להסכים על פשרה, בני היקר?"

"אין סיכוי, אבא," התעקש ויליאם. "אתה נשמע כמו עורך דין שטוען להקלה בעונש, כשהוא יודע שהוא מסנגר על קייס חלש. אבל לשם שינוי, המילים הרהוטות שלך נופלות על אוזניים ערלות."

"אתה אפילו לא תרשה לי לשטוח את טיעוניי לפני שתדחה אותם על הסף?" ענה אביו.

"לא, כי אני לא אשם, ואני לא צריך להוכיח למושבעים שאני חף מפשע רק כדי לרצות אותך."

"אבל האם תסכים לעשות משהו שירצה אותי, יקירי?"

בלהט הקרב שכח ויליאם שאימו יושבת בשקט בקצה השני של השולחן, ועוקבת בעניין רב אחרי הדו־קרב בין בעלה לבנה. ויליאם היה מוכן לקרב מול אביו, אבל ידע שאין לו סיכוי מול אימו. הוא השתתק שוב, שתיקה שאביו ניצל מייד.

"מה למשל, כבוד השופטת?" סר ג'וליאן משך בדש מקטורן החליפה שלו כאילו היה גלימה שחורה, ופנה לאשתו כאילו הייתה שופטת בבית המשפט העליון.

"ויליאם יוכל ללמוד בכל אוניברסיטה שירצה ללמוד בה," אמרה מרג'ורי, "לבחור בעצמו את התואר שהוא רוצה, לנסות את מזלו בכל קריירה שירצה. והכי חשוב: כשזה יקרה, אתה תפסיד בכבוד ולעולם לא תעלה את הנושא שוב."

"אני מודה," אמר סר ג'וליאן, "שאני אמנם מקבל על עצמי את פסק הדין החכם, אבל אולי יהיה לי קשה עם החלק האחרון."

האם והבן פרצו בצחוק.

"האם יורשה לי להציע עסקת טיעון?" שאל סר ג'וליאן בתום לב.

"לא," אמר ויליאם, "כי אני אסכים לתנאים של אימא רק אם תבטיח לתמוך ללא סייג בהחלטה שלי להתגייס למשטרת המטרופולין בעוד שלוש שנים."

עורך הדין הוותיק וחבר לשכת עורכי הדין המלכותית הברון סר ג'וליאן ווריק קם ממקומו בראש השולחן, החווה בראשו קידה קלה לאשתו ואמר באי רצון, "כרצונך, כבוד השופטת."

ויליאם ווריק רצה להיות בלש מאז היה ילד בן שמונה, כאשר הצליח לפענח את "המקרה של חטיפי המארס הנעדרים". זה היה מעקב פשוט למדי אחר הרמזים, הוא הסביר לאב הבית בפנימייה היוקרתית שבה למד, והוא אפילו לא היה צריך זכוכית מגדלת.

הראיות – עטיפות הממתק – נמצאו בסל הניירות בחדר העבודה של האשם, והפושע לא הצליח להוכיח שהוא בזבז אפילו חלק מדמי הכיס שלו בחנות הממתקים של בית הספר מתחילת השנה.

זה לא היה קל לוויליאם, מפני שאדריאן הִית היה אחד מחבריו הטובים ביותר, והוא הניח שהידידות ביניהם תימשך כל החיים. כשדיבר על כך עם אביו בחופשה, הוא אמר לו, "אנחנו חייבים לקוות שאדריאן למד מהניסיון, אחרת מי יודע לאן הילד עוד עלול להידרדר."

למרות לעגם של חבריו ללימודים, שחלמו להיות רופאים, עורכי דין, מורים ואפילו רואי חשבון, יועץ התעסוקה בתיכון לא התפלא כשוויליאם הודיע לו שהוא יהיה בלש. הרי הילדים הדביקו לו את הכינוי "שרלוק הולמס" עוד לפני סוף החודש הראשון בבית הספר.

אביו של ויליאם, הברון סר ג'וליאן ווריק, רצה שבנו ילמד משפטים באוקספורד, כפי שעשה הוא עצמו לפני שלושים שנה. אבל כל מאמציו של האב עלו בתוהו, וויליאם נותר נחוש בדעתו להתגייס למשטרה ביום שבו יסיים את לימודיו בבית הספר. שני הגברים העיקשים הגיעו לבסוף לפשרה שהייתה מקובלת על אימו. ויליאם ילמד באוניברסיטת לונדון בחוג לתולדות האמנות – תחום שאביו סירב להתייחס אליו ברצינות – ואם כעבור שלוש שנים בנו עדיין ירצה להיות שוטר, סר ג'וליאן התחייב להפסיד בכבוד. ויליאם ידע שזה לעולם לא יקרה.

ויליאם נהנה מכל רגע בשלוש שנותיו בקינגס קולג' בלונדון, שם התאהב כמה פעמים. ראשית בחנה הנביאה בציוריו של רמברנדט, לאחר מכן בג'ודי ובטרנר, ולבסוף ברייצ'ל ובהוקני, עד שהתמקם על קארוואג'ו בסיפור אהבה לכל החיים, אף שאביו טרח והצביע על כך שהאמן האיטלקי הדגול היה רוצח ומקומו על חבל התלייה. סיבה טובה דיה לבטל את עונש המוות, גרס ווריק. שוב, האב והבן לא הגיעו להסכמה.

בחופשת הקיץ שלאחר סיום לימודיו יצא ויליאם לטיול תרמילאים ארוך ברחבי אירופה. הוא היה ברומא, בפריז, בברלין ובלנינגרד, ובכל מקום עמד בתורים ארוכים עם חובבי אמנות מושבעים אחרים שבאו לסגוד לאמני העבר. כאשר סיים את התואר, המרצה שלו הציע שישקול לעשות דוקטורט על הצד האפל של קארוואג'ו. הצד האפל, השיב ויליאם, הוא בדיוק מה שהוא מתכוון לחקור, אבל הוא התעניין יותר בפושעי המאה העשרים מאשר באלה של המאה השש־עשרה.

ביום ראשון, 5 בספטמבר 1982, בחמישה לשלוש אחר הצהריים, התייצב ויליאם בבית הספר לשוטרים הֶנדון שבצפון לונדון. הוא נהנה כמעט מכל רגע בקורס, משבועת האמונים למלכה ועד מצעד הסיום כעבור שישה־עשר שבועות.

למחרת הוא קיבל מדים כחולים, קסדה ואלה, ולא עמד בפיתוי להציץ בבבואתו המשתקפת בכל חלון שעבר לידו. מדי שוטר, הזהיר אותם המפקד על מגרש המסדרים ביום הראשון, יכולים לשנות אישיות של אדם, ולא תמיד לטובה.

השיעורים בהנדון התחילו ביום השני והתחלקו בין הכיתה לאולם הספורט. ויליאם למד סעיפי חוק שלמים עד שהיה יכול לדקלם אותם בעל־פה. הוא נהנה מאוד ללמוד על זיהוי פלילי וניתוח זירות פשע, אם כי גילה כבר בהתחלה, כשהכיר לראשונה את המגרש להדרכת נהיגה, שכישוריו כנהג בסיסיים למדי.

כבוגר שנים של ויכוחים לוהטים ושנונים עם אביו בארוחות בוקר רבות, ויליאם הרגיש בבית בהדמיות בית המשפט, שבהן עמד על דוכן העדים מול חקירותיהם הצולבות של המדריכים בקורס, ואפילו הפגין יכולות בשיעורי הגנה עצמית, שבהם למד לנטרל אדם מנשקו, לכבול אותו באזיקים ולהכניע אותו, גם במקרה שאותו אדם היה הרבה יותר חזק ממנו. הוא למד גם על סמכויות המעצר של השוטר, על חיפושים ופריצות, על שימוש סביר בכוח, והחשוב מכול – על הפעלת שיקול דעת. "אל תיצמדו להוראות בכל מחיר," יעץ להם המדריך. "לפעמים תצטרכו להפעיל את השכל הישר, ובעבודה ציבורית, אתם עוד תראו, זה לא תמיד הכי ישר."

כל הבחינות התקיימו במועדן כמו שעון, בניגוד לימיו באוניברסיטה, והוא לא התפלא שאחדים מהמועמדים לא עמדו בעומס ונשרו לפני תום הקורס.

אחרי מצעד הסיום יצא ויליאם לחופשה בת שבועיים שזחלה בקצב של צב, ובסופה הוא קיבל סוף־סוף מכתב שהורה לו להתייצב בתחנת המשטרה בלמבֶּת בשמונה בבוקר ביום שני שלאחר מכן. ויליאם מעולם לא ביקר בעבר באזור זה של לונדון.

שוטר מספר 565LD התגייס למשטרת המטרופולין כבוגר תואר ראשון, אבל החליט לא לנצל את התוכנית לקידום מהיר שהוצעה לשוטרים בעלי תואר אקדמי, ושהייתה מאפשרת לו לטפס מהר יותר בסולם הדרגות, כי הוא רצה לעמוד ביומו הראשון כשווה בין שווים עם כל שאר המגויסים הטריים. הוא השלים עם כך שכמתלמד צעיר הוא יצטרך לעבוד כשוטר מקוף במשך שנתיים לפני שיוכל להתחיל לנסות לעבור לבילוש, והרגיש בליבו שהוא כבר מת להיזרק למים הקרים.

מיומו הראשון כמתלמד פעל ויליאם בעזרת ידו המכוונת של המדריך האישי שהוצמד לו, השוטר פרֶד יֵיטס, שהתגאה בעשרים ושמונה שנות שירות במשטרה, ושמפקד התחנה אמר לו "להשגיח על הילד". לא היה יותר מדי מכנה משותף בין שני הגברים, למעט ששניהם רצו להיות שוטרים מגיל צעיר, ושאבותיהם עשו הכול כדי למנוע מהם לממש את חלום הקריירה שלהם.

"יש שלושה כללי זהב," היה הדבר הראשון שפרד אמר כשנערכה ההיכרות בינו לבין הטירון הירוק. הוא לא חיכה שוויליאם ישאל מהם. "אל תקבל שום דבר, אל תאמין לאף אחד, תפקפק בהכול. אלה החוקים שלי."

בחודשים הבאים פרד הכיר לוויליאם את עולמם של הפורצים, סוחרי הסמים והסרסורים, וגם את הגופה הראשונה שלו. בקנאות שלא הייתה מביישת את סר גלהאד רצה ויליאם לעצור ולכלוא את כל העבריינים כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר. פרד היה ריאליסטי יותר, אבל מעולם לא ניסה לכבות את אש התלהבות הנעורים של ויליאם. המתלמד הצעיר נוכח עד מהרה שהציבור הרחב אינו יודע אם השוטר לובש את מדיו יומיים או שנתיים.

"הגיע הזמן לעצור את המכונית הראשונה שלך," אמר פרד ביומו השני של ויליאם במקוף, ועצר ליד רמזור. "נחכה פה עד שמישהו יעבור באדום, ואז אתה יכול לרדת לכביש ולסמן לו לעצור בצד." ויליאם הביט בו בחשש. "את כל השאר תשאיר לי. רואה את העץ הזה מאה מטר מכאן? לך תתחבא מאחוריו, ותחכה לסימן שלי."

ויליאם שמע את ליבו הולם כשנעמד מאחורי העץ. הוא לא חיכה זמן רב עד שפרד הרים את ידו וצעק, "הילמן כחולה! תעצור אותו!"

ויליאם יצא לכביש, הרים את זרועו וסימן למכונית לעצור במקביל למדרכה.

"אל תדבר," אמר פרד כאשר הצטרף לשוטר הטרי. "תסתכל ותקשיב טוב." שניהם ניגשו למכונית, והנהג פתח את החלון.

"בוקר טוב, אדוני," אמר פרד. "שמת לב שעברת באור אדום?"

הנהג הנהן אך לא דיבר.

"אפשר לראות רישיון נהיגה?"

הנהג פתח את תא הכפפות, הוציא את הרישיון ומסר אותו לפרד. לאחר שבחן את המסמך שניות אחדות אמר פרד, "זו עבירה מסוכנת מאוד בשעת בוקר זו, אדוני. יש כאן שני בתי ספר בסביבה."

"אני מצטער," אמר הנהג. "זה לא יקרה שוב."

פרד החזיר לו את הרישיון. "נסתפק באזהרה הפעם," הוא אמר בזמן שוויליאם רשם את מספר הרישוי בפנקסו. "אבל אולי כדאי שתיזהר יותר להבא, אדוני."

"תודה, אדוני השוטר," אמר הנהג.

"למה רק אזהרה?" שאל ויליאם כשהמכונית התרחקה לאיטה. "יכולת לעצור אותו."

"עניין של גישה," אמר פרד. "האדון דיבר בנימוס, הודה בטעות והתנצל. בשביל מה לעצבן אזרח שומר חוק?"

"אז מה כן היה גורם לך לעצור אותו?"

"אם הוא היה אומר, 'אין לך מה לעשות בחיים, שוטר?' או אפילו 'אתה לא אמור לרדוף אחרי פושעים אמיתיים?' ואני הכי אוהב את 'אני משלם את המשכורת שלך, אתה לא מבין את זה?' אם הוא היה אומר משהו כזה הייתי עוצר אותו בלי להסס. היה נוכל אחד שנאלצתי לקחת לתחנה ולעצור לכמה שעות."

"הוא היה אלים?"

"לא, הרבה יותר גרוע. הוא אמר לי שהוא חבר טוב של המפכ"ל, ושאני עוד אשמע ממנו. אז אמרתי לו שהוא יכול להתקשר אליו מהתחנה." ויליאם פרץ בצחוק. "טוב," אמר פרד, "תחזור לעץ. בפעם הבאה אתה תדבר ואני אסתכל."

עורך הדין סר ג'וליאן ווריק ישב בראש השולחן, ראשו טמון ב'דיילי טלגרף'. הוא השמיע צקצוק בשפתיו מדי פעם, בזמן שאשתו, בקצה השני של השולחן, הייתה שקועה בקרב היומי שלה עם התשבץ של ה'טיימס'. ביום טוב הייתה מרג'ורי מסיימת את התשבץ לפני שבעלה קם מהשולחן בדרכו למשרדו היוקרתי בלינקולנז־אִין. ביום רע היא הייתה מבקשת להתייעץ איתו, שירות שעליו נהג לגבות מאה פאונד לשעה. הוא הזכיר לה כל הזמן שהיא כבר צברה אצלו חוב של עשרים אלף פאונד. ההגדרות לעשר מאוזן וארבע מאונך עיכבו אותה.

סר ג'וליאן הגיע לטורי הדעות כשאשתו נתקעה בהגדרה האחרונה. הוא עדיין לא השתכנע שהיה נכון לבטל את עונש המוות, במיוחד במקרים שבהם הקורבן היה שוטר או נציג ציבור, וגם ה'טלגרף' לא השתכנע. הוא עבר לשער האחורי להתעדכן בתוצאת דרבי הרוגבי השנתי בין בלאקהית לריצ'מונד. לאחר שקרא על המשחק הוא זנח את עמודי הספורט, כי כמו תמיד סבר שהעיתון מקדיש הרבה יותר מדי סיקור לכדורגל. עוד סימן שהאומה בדרך לאבדון.

"איזו תמונה יפה של צ'רלס ודיאנה יש ב'טיימס'," אמרה מרג'ורי.

"זה לא יחזיק מעמד," אמר ג'וליאן, קם ממקומו והלך לקצה השני של השולחן, וכמו בכל בוקר נשק למצחה של אשתו. הם החליפו עיתונים, כדי שהוא יוכל לקרוא את המדור המשפטי ברכבת בדרך ללונדון.

"אל תשכח שהילדים באים לצהריים ביום ראשון," הזכירה לו מרג'ורי.

"ויליאם עבר כבר את בחינת הבילוש?" הוא שאל.

"כמו שאתה יודע טוב מאוד, יקירי, הוא לא יכול לעשות את הבחינה בשנתיים הראשונות במקוף, ויש לו עוד חצי שנה לפחות."

"אם הוא היה מקשיב לי, הוא כבר היה עורך דין מוסמך היום."

"ואם אתה היית מקשיב לו, היית יודע שהרבה יותר מעניין אותו לעצור פושעים מאשר למצוא תחבולות לשחרר אותם."

"עוד לא הרמתי ידיים," אמר סר ג'וליאן.

"תגיד תודה שלפחות הבת שלנו הלכה בעקבותיך."

"גרייס בשום אופן לא הלכה בעקבותיי," ביטל סר ג'וליאן את דבריה. "הילדה הזאת מוכנה להגן על כל חסר תקווה ופרוטה שנקלע לדרכה."

"יש לה לב זהב."

"את זה היא ירשה ממך," אמר סר ג'וליאן, והרהר באחת ההגדרות שאשתו לא הספיקה לפתור: הירוק הצנום שהגיע לצמרת. ארבע אותיות.

"סלים1" אמר סר ג'וליאן בנימת ניצחון. "היחיד שהתגייס לצבא כטירון וסיים בדרגת פילדמרשל."

"נשמע כמו ויליאם," אמרה מרג'ורי. אבל רק אחרי שהוא יצא וסגר את הדלת.


1 פילדמרשל ויליאם סלים. Slim – רזה.