הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
2 ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
0
0
צליחה
עמירם אזוב
להשאלה

צליחה

עמירם אזוב
להשאלה

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
2 ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
0
0
37 
37 
גודל (עמ'): 317
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

צליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים היתה אולי המערכה הקשה ביותר שידע צה"ל מעודו. היא היתה חסרת תקדים בעוצמתה ובשחיקת הכוחות הלוחמים והמפקדים שפעלו בה. וכדרכן של מערכות קשות היא העלתה שאלות קשות ומחלוקות שחלקן מהדהדות עד היום. 37 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים עדיין נאבקות יחידות שנטלו חלק במערכה הזאת על השורה שלהן בהיסטוריה, ופצעיהם של רבים מהלוחמים עדיין מדממים נפשית, פיזית ומטפורית. לא מעטים "נשארו שם" בין הדיונות לצירי האספלט והחול.
צליחה הוא הסיכום המוסמך, האמין והאמיץ ביותר של אותן 60 שעות באוקטובר. מחברו ראיין את הדרגים הבכירים ביותר שהשתתפו בתכנון מהלך הצליחה ובביצועו, את חברי המטה הכללי של אותם ימים, את מפקדי האוגדות ועוזריהם ואת הלוחמים בשטח. קולותיהם, גבורתם, תסכולם, מחדליהם והצלחותיהם מקבלים כאן ביטוי. המפות נסרקו, התכנונים נבדקו, הפרוטוקולים של הדיונים בחמ"לים נבחנו, רשתות הקשר הצה"ליות הורצו שוב ושוב. התוצאה היא מסמך חריג שחלק ניכר מהחומרים שמופיעים בו נחשפים כאן לראשונה. זהו מסמך שבוחן את שלושת הימים שבין 15 ל־18 באוקטובר כמו לוויין ריגול: בראייה כוללת, בו־זמנית, של ההתרחשויות השונות במוקדים השונים של הלחימה, אך גם בדיוק ובפרטנות כאילו הונחה זכוכית מגדלת על מפת הקרבות.
עמירם אזוב הוא ד"ר להיסטוריה, חבר קיבוץ משמר העמק, בן 59 ואב לשלושה, קצין חי"ר ותותחנים בעת שירותו הצבאי. מרבית מחקריו נעשו עבור מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, חלקם הגדול חסוי עד היום. זהו ספרו הראשון.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-552-048-4
  • גודל (עמ'): 317
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • Publishing Date: 09/06/2011
  • שם המחבר: עמירם אזוב
  • זמין להשאלה: כן

פרק א

תנו ליהודים לצלוח

1. כל מה שאפשר לעשות

11 באוקטובר, בור המטכ"ל, הקריה, תל אביב שעת לילה מאוחרת

בשעות הלילה המאוחרות של 11 באוקטובר 1973 נכנס הרמטכ"ל רא"ל דוד אלעזר לחדרו של מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, בקריה. הוא עשה זאת על פי בקשתו של מפקד חיל האוויר. בפיו של פלד היו בשורות לא פשוטות. לדבריו, חיל האוויר יגיע בתוך יומיים ל"קו האדום" שלו סדר גודל של 220 מטוסים, מספר שמספיק בדוחק למבצע התקפי אחד בגזרה מצומצמת בחזית התעלה. לאחר 14 באוקטובר, חישב פלד, יגיע חיל האוויר לסד"כ שבו יוכל רק להגן על "לב המדינה". המסקנה ברורה ככל שתידחה נטילת היוזמה בידי צה"ל, כך תגדל השחיקה, ותקטן היכולת של חיל האוויר לסייע לכוחות הקרקע. את זה פלד לא היה צריך להסביר לאלעזר. "בנייה מחדש של החיל יכולה להתבצע רק בתנאי הפסקת אש ובפרק זמן של שנתיים," אמר פלד. אלעזר ניסה לעכל את משמעות הדבר. האם עדיין יכול לצה"ל ליטול את היוזמה ולחולל מהפך במלחמה?

במהלך חילופי הדברים בין השניים נכנסה שיחה דחופה. האלוף יצחק חופי מסר שבחזית הצפון נמשכת מתקפת־הנגד של צה"ל על הסורים לעבר יעדים שנמצאים בעומק השטח הסורי, לא הרחק משוליו הדרומיים של החרמון, כ־10 קילומטרים מהקו הסגול. חמישה ימים לאחר שהופתע, עם פרוץ המלחמה ביוזמת מצרים וסוריה, הצליח צה"ל לאזן את תמונת הקרב בחזית אחת החזית הסורית. צבא סוריה נהדף מכל העמדות שתפס בשלב הראשון של המלחמה והוכה ביבשה, מהאוויר ומהים, אך לא התמוטט. צה"ל השיג מאחז בעומק כ־10 קילומטרים בתוך שטח סוריה והתכונן להמשיך במתקפתו, אולם לא ציפה להשיג בה הישגים רבים.

במקביל למתרחש בחזיתות נמשכו במועצת הביטחון המגעים להפסקת אש, שאותה רקמו ליאוניד ברז'נייב, מנהיג ברית המועצות, והנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקאי. רא"ל אלעזר היה צריך לשאול את עצמו אם הביא את צה"ל לקווי הפסקת אש אופטימליים. בחזית הצפונית אכן נעשה כל מה שאפשר לעשות נוכח הנסיבות שבהן פרצה המלחמה. בחזית המצרית התחולל סיפור אחר. הצבא המצרי הצליח לשמר את הישגיו מהימים הראשונים של הקרבות. בחזית הדרום צה"ל עוד לא הצליח לרשום לזכותו הישג, שאפשר לפרוט אותו להון מדיני בשיחות להפסקת האש. נטילת היוזמה התבקשה נוכח מה שהסתמן כמלחמה שאין בה הכרעה צבאית מובהקת.

2. דם רע בפיקוד העליון

ארבעה ימים קודם לכן, בבוקר 7 באוקטובר, 20 שעות לאחר שחצה את התעלה, קבע רמטכ"ל מצרים, גנרל שאזלי, כי קרב הצליחה שלו "הוכתר בניצחון". אמנם היתה זו חגיגה מוקדמת במקצת, אך על הישגיו לא היו עוררין. "קו בר־לב" כבר נשלט ברובו על ידי צבא מצרים בעומק שבין שלושה לחמישה קילומטרים, אלפי חיילים מצרים וכלי שריון כבר חצו את התעלה מזרחה, אוגדת סיני 252 בפיקוד האלוף אלברט מנדלר של צה"ל הושמדה כמעט לחלוטין ואיבדה כ־200 מכלי השריון שלה.

למחרת, ב־8 באוקטובר, כאשר כבר הגיעו לחזית שתי אוגדות המילואים שגויסו בחופזה, שני הצדדים פעלו על פי הריטואל שכל צד הכין לעצמו. המצרים ביצרו את ראשי הגשר שלהם, ואילו צה"ל פתח במתקפת־נגד שנועדה "לנפנף את המצרים ממאחזיהם." המתקפה נכשלה במחיר קשה של ריסוק שני גדודים מאוגדת 162 של האלוף אדן וביטחונם העצמי של קברניטי המלחמה.

כישלון מתקפת הנגד יצר משבר בפיקוד הדרום ובמטכ"ל. לצה"ל לא היתה תשובה מוכנה "על פי הספר" למצב החדש שהמצרים יצרו. כמו כן לא היתה תשובה לשאלה מה הם מתכוונים לעשות להמשיך במתקפה או להיערך למגננה ולהסתפק בהישגים שהושגו.

השבר בחזית חידד מערכת יחסים טעונה בין המפקדים בחזית הדרום. האלוף אדן הגיע תשוש לישיבת הסגל הבכיר של הפיקוד ב"דבלה" בערבו של 8 באוקטובר. "היה זה הלילה השלישי שלי ללא שינה," כתב לימים, "הייתי עייף, חשתי שהעמידוני במצבים קשים ללא הצדקה. חשתי רוגז עצום על הסטייה מן הסיכום מהפקודה המקורית [אי־התקרבות לתעלה] ועל השעות של חוסר אונים שבהן דישדשנו במקום אחד תחת הרעשות ארטילריות."

הסטייה מן התוכנית כללה, בין השאר, גם הוראת צליחה שניתנה טרם זמן. אבל צליחת התעלה והעתקת המלחמה אל שטח האויב היו תוכנית אסטרטגית בסיסית של צה"ל ערב המלחמה. גם לאחר שצבאות ערב הפתיעו את צה"ל והצליחו להשתלט ביומיים הראשונים למלחמה על שטחים שהיו בשליטת ישראל, ביקש הרמטכ"ל ליצור, מוקדם ככל האפשר, תנאים להעברת המלחמה אל שטח האויב. גם אלופיו חשבו ופעלו ברוח זו.

בליל 8 באוקטובר, אחרי ישיבת סגל הפיקוד הבכיר בחמ"ל "דבלה", החלו לחלחל גם למטכ"ל התוצאות המרות של הימים הראשונים לקרבות. בשעה 04:30 אור ל־9 באוקטובר שב רא"ל אלעזר ממוצב הפיקוד בסיני והזעיק את ראשי האגפים שלו להתייעצות דחופה. "ובכן כך," אמר דדו, "המצב במצרים רע מאוד. בסיני ההתקפה של ברן נכשלה. היו הרבה אבדות. 50 טנקים לפחות הוא השאיר בשטח. אומרים לי שיש 200 אבדות. מפחדים להגיד יותר. יותר מ־500 פצועים. המצב קריטי. יצאנו גרוע למלחמה, לא הכרענו בהתקפת הנגד. אתמול חשבתי שיש לבצע התקפת־נגד, אולי היא תחלץ אותנו מהמצב. אז בגולן היא הצליחה חלקית, בדרום היה לנו יום של התשה. רע לנו מאוד, קשה לנו מאוד, וצריך לחשוב אם גם לצד השני רע כמו לנו, ואם הוא יישבר פה. כרגע זה לא נראה. אתמול היה להם יום רע, אבל אין סיכוי שהם יישברו לפנינו."

בבור המטכ"ל שררה אווירה אפוקליפטית. שר הביטחון, לפי עדותו של סגן הרמטכ"ל, התייחס למצב במונחים של "מצדה" ו"אנשי פנפילוב". בספרו "אבני דרך" כתב דיין: "אם יש משמעות למילים 'חרה לי עד מוות' הרי זה מה שחשתי. סוף־סוף היה לנו בדרום כוח של שלוש אוגדות עם סיוע אוויר, והנה גם יום קרב זה הושחת לריק."

"יתרה מזאת," כתב דיין, "הרבה אמיתות שקבענו לעצמנו התבררו כלא־נכונות. כמו שחשבנו שנוכל עם השריון למנוע מהם להקים גשרים. אף אחד לא תיאר לעצמו את ים טילי הנ"ט. צריך ללמוד את החיים מחדש. יש למדינות ערב הרבה כוח. אין נוסחאות פלא, אלא רק על ידי הכרעה צבאית. בגולן, אם תהיה להם הצלחה, זה יתגלגל לארץ־ישראל. יש להיזהר משחיקה ומדברים לא תכליתיים. לכאורה הייתי רוצה לייצב קו, אבל הם יעבירו את הדיוויזיות, וזה לא ייתן כלום. לכן יש לשלם עבור הישגים. אני לא אומר מה לעשות. אני קשור גם בממשלה. הממשלה בשלב זה לא יודעת כלום על המעוזים ועל כמות ההרוגים."

רב־אלוף אלעזר פירט בפני הפורום את מסקנותיו מאירועי 8 באוקטובר. התקפה נוספת על הכוחות שצלחו לא באה בחשבון כרגע. היא תגבה קורבנות רבים מדי. ההכרעה תושג בדרך אחרת: אם המצרים יפעלו כפי שצה"ל מצפה מהם ויעבירו את דיוויזיות השריון שלהם 21 ו־4 ממערב התעלה למזרחה, וינסו להגיע למעברי המִתלה והגידי, שהוגדרו כ"מעברים חיוניים" בלב סיני, ממזרח לתעלה יתחולל הקרב, שבו יכריע השריון העדיף של צה"ל את השריון המצרי, ותיפתח הדרך לצלוח את התעלה מערבה. אבל זאת היתה הנחת עבודה שהמצרים יכלו לנהוג לפיה ויכלו גם שלא. עד אז, קבע הרמטכ"ל, ייערך פיקוד הדרום למגננה.

המעבר מחשיבה התקפית לגישה מגננתית ב־9 באוקטובר יצר חיכוכים בין המפקדים בחזית הדרום. האלוף שרון, מפקד אוגדה 143, פירש בדרכו שלו את הפקודה להגן בגזרתו הגזרה המרכזית ותקף, בעיקר בגזרת הציר המרכזי המוביל לאיסמאעיליה (ציר "טליסמן"), כאשר הוא שוחק את שריוניו בהתקפות סרק כושלות על מתחמים בשם "חמוטל" ו"מכשיר", הרחוקים כ־12 קילומטרים מהתעלה, שהמצרים, לתימהונם של מפקדי הדרום, נאחזו בהם וסירבו להרפות. החל מ־8 באוקטובר איימו המצרים באופן חלקי על ציר החת"ם, ציר הרוחב מצפון לדרום. אילו היו משיגים בו שליטה מלאה, היו מתאפשרים להם חסימת כל הצירים המובילים אל התעלה ואיום על יכולת התמרון של צה"ל בחזית כולה.

החל מ־10 באוקטובר, כאמור, נערכו הצדדים למגננה. המצרים תקפו פה ושם בצורה נקודתית. פה ושם הם גם השיגו הישגים. את קו 12 הקילומטרים לא חצו, ושליטה מוחלטת בציר חת"ם לא השיגו.

* * *

12 באוקטובר הקריה תל אביב

היום השביעי לקרבות מלחמת יום הכיפורים היה יום דיונים ארוך במטכ"ל. הם החלו בשעה 07:00 בפגישה שקיים הרמטכ"ל עם מטהו המצומצם: סגנו, האלוף ישראל טל, ראש אמ"ן, אלי זעירא ומפקד חיל האוויר, בני פלד, ונמשכו במהלך היום בפורומים משתנים. לעתים התכנסו המפקדים הבכירים בחדרים צדדיים בקומה ג' במטכ"ל, לעתים בפורום של המטכ"ל כולו, ולפעמים בפורום של "קבינט המלחמה", שבו נטלו חלק לצד האלופים טל, זעירא, זאבי, אהרון יריב ובני פלד, גם שר הביטחון משה דיין והשרים יגאל אלון וישראל גלילי. בין לבין הוחלט להזעיק את מפקד חזית הדרום, רא"ל חיים בר־לב לקריה בתל אביב כדי לשמוע דעה נוספת. אבל ב־12 באוקטובר, שלושה ימים אחרי שצה"ל עבר למגננה בדרום, נוצר בחזית מצב של סטטוס־קוו שפעל לטובת המצרים. כך גם חשו חברי פורום המטכ"ל, וההערכה הפסימית ביחס ליכולות של חיל האוויר, שמפקד החיל האלוף פלד ביטא באוזניו של אלעזר בלילה הקודם, היתה רק אחת מכמה שהושמעו בהתייעצויות. איש עדיין לא הטמיע את "התוכנית המוגבלת" של סאדאת ומצביאו שאזלי, שגרסה חציית התעלה והקמת מאחזים במזרחה בעומק 12-10 קילומטרים בלבד כמנוף לתמורה מדינית מקפת.

העניין המרכזי שנידון היה אם לצלוח את תעלת סואץ כחלק ממהלך הכרעה או להוסיף ולהמתין עד שדיוויזיות השריון המצריות שעדיין נערכו ממערב לתעלה יחצו אותה מזרחה ואז להשמידן, ובכך לפתוח את השערים לצליחת צה"ל אל השטחים שנותרו פתוחים ונטולי הגנה במערב התעלה.

המסקנה העגומה של רא"ל אלעזר בדיונים היתה ש"צריך לסיים את המלחמה לכל המאוחר ב־14 באוקטובר. האפשרות שב־14 בחודש לא תהיה הפסקת אש היא אלטרנטיבה גרועה שהולכת ונעשית רעה מיום ליום. אין לנו רזרבות, ואלה שיש לנו לא יכולות לשנות את יחסי הכוחות," אמר אלעזר. גם קבלת מטוסים וטנקים מארצות הברית לא תשנה את מאזן הכוחות במהרה. "יש לאויב אפשרות לצבור כוח בהתמדה ולשנות את יחסי הכוחות לטובתו. כיצד לכפות הפסקת אש? במהלך קרקעי ובתוספת לחץ פוליטי של ארצות הברית. מה שלא יהיה, ובלבד שהפסקת האש תהיה ב־14 בחודש. המצב האידיאלי הוא שנוכל להגיד: כל אחד חוזר למקומו, גם בסוריה וגם במצרים," סיכם הרמטכ"ל.

בפורום מצומצם הוא מסביר זאת לשר הביטחון משה דיין: "משה, אני רוצה להגדיר את הבעיה שלנו. הבעיה היא לא בהערכה צבאית. אנחנו מסוגלים, יש לנו סיכוי, לא של מאה אחוז, אבל יש לנו סיכוי לצלוח את התעלה, להיאחז בצד השני ולשנות את המצב בתעלה החל ממחר. ההיערכות שלנו תהיה טובה יותר והצבא המצרי יקבל מכה. לפי הערכתי, המכה הזאת לא תהיה מכת מוות שתפורר את הצבא המצרי ושבעקבותיו מצרים תבקש הפסקת אש. אני חושב שהמצרים יספגו את המכה ולא יבקשו הפסקת אש. כך צריך לבחון את הפעולה הזאת — לבצע אותה או שלא: באיזה מקרה יש לנו סיכוי יותר טוב לקבל את הפסקת האש — עם הפעולה הזאת או בלעדיה."

המטרות שאלעזר הציב היו, אם כן, ביסוס קו בחזית הסורית ומתקפה במצרים בלילה שבין 13 ל־14 באוקטובר. הוא ביטא ספק אם באמצעות צליחה והפצצות של חיל האוויר יהיה אפשר ליצור לחץ שיביא לכפיית הפסקת אש, שתביא לסיום המלחמה.

* * *

בשעה 09:30 הצטרף לדיונים בקריה מפקד חזית הדרום, רא"ל בר־לב, ואליו נלווה אלוף (מיל') מוטי הוד, מפקד חיל האוויר לשעבר. בר־לב נשא עמו גלילי מפות, ובהן משורטטות התוכניות הראשוניות של פיקוד הדרום לצליחת התעלה. הלך הרוח במוצב הפיקוד העליון השתנה. גם המגמות. "הפתרון בין כל האופציות הלא טובות," הסביר בר־לב, "זה לעבור לצד השני, לדפוק למצרים את הגרעין של השריון ולהתארגן בשטח. אז אם יש התמוטטות, אפשר לרדת לסואץ ואפשר להתקדם מערבה. אם אין יקרה מה שהרמטכ"ל אמר. כלומר, לצה"ל יהיה מאחז בגדה המערבית של תעלת סואץ, ומצבם של הכוחות המצריים בגדה המזרחית ילך ויורע עם חלוף הזמן וייתכן שייכנעו."

לאחר שדן בחלופות השונות, הביא בר־לב את המלצת פיקוד הדרום לצלוח באזור הגזרה המרכזית בדֵוור סוואר בחצר מעוז "מצמד" שנפל בידי המצרים ב־9 באוקטובר. המעוז נמצא על גדות התעלה. על אגפו הדרומי הגן האגם המר הגדול, ולכאורה לא היה צורך בהבקעה קשה עד קו המים לאחר שאותר שם "תפר" בין שתי הארמיות המצריות. לאחר הצליחה ינועו הכוחות שניים־שלושה קילומטרים וייפרשו לשטח תמרון פתוח. מול שתי אוגדות של צה"ל, סך הכול 400 טנקים, יעמדו 500 טנקי האויב, ואלו יהיו יחסי כוחות שהבטיחו לצה"ל עדיפות.

בהמשך היום הביא שר הביטחון את התוכנית להכרעת "קבינט המלחמה". בדיון נכחו גם ראש הממשלה גולדה מאיר, השר גלילי וראש המוסד. הרמטכ"ל שב והציג בפורום זה את עיקרי הערכת המצב שלו על השלב הבא במלחמה, שבמרכזו צליחת התעלה. אך בטרם יגבש המלצה סופית, ביקש אלעזר מהמודיעין וממפקדי חזית הדרום נתונים נוספים.

לא כולם במטכ"ל הסכימו שיש לבצע את מהלך הצליחה. סגן הרמטכ"ל, האלוף טל, התנגד לו כיוון שסבר שזה מהלך ש"כרוך בהימור גדול ובסיכונים רבים, ועדיף להכין את הכוחות לקרב שבו ימצו את יתרונותיהם קרב שריון בשריון מול הדיוויזיות המשוריינות של מצרים."

לפני המלחמה היו הרמטכ"ל וסגנו חברים קרובים. בימים הראשונים של הקרבות הלכו והצטננו היחסים ביניהם. לטל היה נדמה כי אלעזר מקשיב לו פחות ופחות ומגלה קוצר רוח בכל פעם שהוא מביע את דעתו. הם היו חלוקים בלא מעט סוגיות, כפי שסיפר האלוף טל: "ב־12 באוקטובר בא חיים בר־לב עם תוכנית לצלוח בלילה או למחרת, ב־13 באוקטובר. התנגדתי. היו לנו אז רק כ־600 טנקים כשירים. התנגדתי לצליחה בשני המועדים שהוצעו. טענתי גם שאיננו מאומנים לצליחה תוך הבקעה, ושבצד השני יש שריון מצרי. מפקד חיל האוויר הודיע אז שבעוד יומיים נגיע למצב קריטי של מטוסים (220 מטוסי תקיפה רק להגנת המדינה), ומכאן סימני השאלה: ההתנגדות שלי לצליחה מול עניין הפסקת אש ומול המצב הקריטי, שבו חיל האוויר לא יוכל לספק סיוע מעבר ל־14 באוקטובר. טענתי שההימור ענקי, ואם לא נצליח, הדרך לתל אביב פתוחה. טענתי שהכוחות עייפים ולא יוכלו להתמודד עם שריון מצרי. אם הצבא המצרי יתעקש, כל אלה שעכשיו כל כך רוצים לצלוח את התעלה יצעקו 'הצילו'."

האלוף טל גם חלק על מקום הצליחה ויעדיה. הוא הטיף לצליחה באגפים צפוני באזור פורט סעיד או דרומי באזור המערבי של מפרץ סואץ.

3. צביקה, רוצים אותך דחוף בטלפון

בטרם הספיקו האלוף טל לשטוח את הסתייגויותיו, הרמטכ"ל להציג את המלצתו, והשרים להביע את דעתם על התוכניות ועל הערכות המצב שהדרג הצבאי השמיע באוזניהם התרחש אירוע ששינה לחלוטין את פני הדברים וגרם עיכוב מסוים במועד הצליחה. לישיבה נכנסה מזכירתה של ראש הממשלה גולדה מאיר ואמרה לראש המוסד, צבי זמיר: "צביקה, רוצים אותך דחוף בטלפון."

זמיר יצא החוצה. הרל"ש שלו היה על הקו. הרל"ש סיפר לראש המוסד שהגיע מידע מ"מקור" מהימן. המידע דיבר על הנחתת גדודי קומנדו מצריים במעברים. המשמעות, לפי הדוקטרינה המצרית שהיתה בידי צה"ל, שהשלב השני במתקפה המצרית עומד להיפתח, ובעקבותיו יוזרם השריון המצרי שנמצא ממערב לתעלה לגדה המזרחית שלה. זה אמנם מאלץ את צה"ל להתגונן, אבל פותח לו אפשרויות בגדה המערבית. זה היה המהלך שרא"ל אלעזר וכל צמרת צה"ל המתינו לו ונערכו לקראתו. "אמרתי לו," משחזר זמיר, "בוא עם זה מהר אלי. המוסד לא רחוק. הם הפסיקו את הדיון וחיכו. הבחור בא והביא לי את הידיעה, שלפיה בשבת בלילה ינחיתו המצרים את הקומנדו שלהם על הקו השני של כוחותינו. אבל זה היה שבריר של ידיעה. חזרתי לחדר שהיה במרחק של 10 מטרים מהמקום שבו קיבלתי את הידיעה, הצגתי אותה לפורום ואמרתי להם שהמקור אמין. בהמשך חזרתי להערכת המצב הבסיסית שלי ולוויכוח בין סאדאת לגנרלים שלו, וטענתי שידו של סאדאת כנראה על העליונה. לכן אני מעריך שעל יסוד ידיעה זו ינחת הקומנדו ותוקדם חציית השריון המצרי על פי הדוקטרינה שלהם. אמרתי לפורום שהמצרים עוברים למתקפה השנייה. דיוויזיות החי"ר עשו את שלהן, וכעת הם עוברים לתפוס את המעברים. ידענו שהמשימה שלהם היא להגיע רק לקו השני. הם לא התכוונו ללכת הלאה.

"כולם," ממשיך זמיר, "קיבלו את ההערכה. דדו ראה בזאת סימן ברור למתקפה. אמ"ן לא אמר כלום. אז החליטו שלא חוצים את התעלה בשלב זה, אלא נערכים לבלימת המתקפה, נערכו לבלימה, ואתה יודע מה היתה התוצאה שלה. זאת היתה ידיעה שערכה לא יסולא בפז. תאר לך שאנחנו חוצים את התעלה, והם מנחיתים גדודי קומנדו בקו המעברים? אני ראיתי בזה את אחריותי האישית להגיד: 'תשמעו, זה המצב,' וקיבלו את דעתי. עד שתא"ל אריה שלו (ראש אמ"ן מחקר) צילצל ואמר לי שהשריון המצרי חוצה את התעלה, לא ישנתי בלילה מפחד שמא האינטרפרטציה שלי היתה לא נכונה, ובגללה שינו את ההערכות."

המתקפה המצרית לאורך כל הקו שנועדה ל־14 באוקטובר, מהלך שאותו צפה ראש המוסד, שהתבסס על המברק שקיבל, פתרה את הדילמה הקשה של הצליחה.

* * *

עם שחר 14 באוקטובר תקפו המצרים עם שריונם בלבד ומצאו את אוגדות צה"ל וחטיבותיו מוכנות ושואפות נקם. הפיקוד העליון המצרי ביצע את המהלך הזה בלא שקיבל החלטה סופית בנוגע ליעדיו האסטרטגיים. הוא בוצע תוך כדי מחלוקת קשה בצמרת הפיקוד המצרי. צידדו בו הנשיא סאדאת ושר ההגנה שלו איסמאעיל עלי, בניגוד לדעת הרמטכ"ל שאזלי. סאדאת שבשלב זה עדיין ראה עצמו כמנצח במלחמה, ושלא מזכיר את הקרב בזיכרונותיו הושפע בעיקר משלושה גורמים: לחץ בינלאומי להפסקת אש; לחץ של הסורים להקל את הלחץ ברמת הגולן; רצון להרחיב את ההישגים הטריטוריאליים עד למעברים, כ־60 קילומטרים מקו התעלה או עד לקו הגבעות בואכה טסה.

מנקודת המבט המצרית, הסתיים ניסיון זה בכישלון חרוץ. כתב גנרל שאזלי: "כבר בשעה 11:00, חמש שעות מתחילתה, היה ברור שמתקפתנו נמחצה ללא תקנה". המצרים איבדו בסופו של יום כ־200 טנקים, לעומת 20 טנקים שאבדו לפיקוד הדרום. דיוויזיה 21, לוז השריון של הארמיה השנייה, הוכתה קשות ונסוגה אחור. בגזרה הצפונית הוכתה חטיבה עילית של טי־62, ושרידיה חזרו לקווי ההתחלה ללא הישגים. גם ההימור של חלק מהדיוויזיה הרביעית להתקדם בוואדי מבעוק בגזרת אוגדה 252 התגלה כעקר ויקר. לא רק כלים איבדו המצרים. הרמטכ"ל שאזלי הגיע בשעה 16:00 למפקדת הארמיה השנייה וביקש לפגוש את מפקדה ליוא מאמון; הוא מצא אותו שוכב במיטתו במצב של התמוטטות. הוא פונה לבית החולים ולא שב לאיתנו עד לאחר הפסקת האש.

ההמתנה למתקפת המצרים התבררה כמוצדקת. המכה שהוכה השריון המצרי בגדה המזרחית השאירה את הגדה המערבית חשופה יחסית. בסופו של דבר הפטיר השר בר־לב בציניות האופיינית לו: "המצרים חזרו לעצמם, ואנחנו חזרנו לעצמנו." זה שיקף את שביעות הרצון של הפיקוד כולו. אולם הדבר החשוב מבחינת מפקדי הפיקוד היה שהשר דיין, למרות פקפוקיו וקושיותיו, יצא מביקורו במטה הפיקוד, כשבאמתחתו המלצה לממשלה לצאת למהלך צליחה ביום המחרת.

בר־לב מיהר לזמן את מפקדי האוגדות שלו לדון במהלך הבא. בחמ"ל המרכזי כבר המתינו להם המפות המשורטטות שהוכנו מבעוד מועד. ב־14 באוקטובר בשעה 22:40 התכנסו מפקדי פיקוד הדרום ב"דבלה" לקראת הצליחה. בה בעת, במרחק כמה מאות קילומטרים משם התכנסה גם ממשלת ישראל להחליט אם לאשר את המהלך.

4. הכנעתו והשמדתו

חמ"ל "דבלה", 14 באוקטובר, שעה 22:40

חמ"ל פיקוד דרום, שנחפר ברכס אום חשיבה שבמרכז מערב סיני, היה מופת לבנייה ולתכנון של מערך שליטה. המקום נבחר בקפידה. רכס אום חשיבה, 150 מטרים גובהו, בלט מעל לגבעות הקטנות שהקיפו אותו. ביום טוב היה אפשר לראות את קו המים של התעלה ממרחק של כ־40 קילומטרים, אך הוא היה רחוק דיו מכל איום מיידי. כביש ישיר אך מפותל מאוד, באורך של 25 קילומטרים, חיבר אותו לעורף המנהלי ברפידים. אלא שתכנונו ייעד את המקום לחוליית פיקוד קדמית של הפיקוד, ולא להכלת מאות הקצינים והחיילים של מפקדה עורפית פיקודית. למרות גודלו של החמ"ל המרכזי הִקשה עומס הקצינים והמבקרים קבלת החלטות, ששקט נפשי נדרש עבורה. לעתים מזומנות התכנסו באחת הפינות או בחדר צדדי כמה בכירים לשיח רגיש שלא היה מיועד לאוזן ציבורית.

הבונקר הענקי, שרק קצהו המדופן היטב בלט מעל לקרקע, נחפר בעומק של 10 מטרים והיה חסין מפני הפצצה מכל סוג שהוא. המסדרונות הובילו אל האולם המרכזי הגדול שבו ישב, בקצה שולחן הדיונים הגדול, בכורסת עור מפוארת, אלוף הפיקוד או מפקד החזית. לצדו האחד טלפון שחור, שעליו היתה מופקדת פקידת מבצעים, ובצדו האחר טלפון שנהב שעליו היתה מופקדת פקידה נוספת. במרכז השולחן הגדול היתה מוצבת שורה של טלפונים מקושרים לחמ"לים של האוגדות. מסביב לשולחן עבדו דרך קבע קציני המטה הבכירים: ראש המטה תא"ל אשר לוי, סגן מפקד אלוף הפיקוד תא"ל אורי בן ארי, קצין האג סא"ל שי תמרי, קצין הרפואה סא"ל ערן דולב, קצין המודיעין סא"ל גדליה, קצין הקשר והיועץ האווירי אל"מ שמואל שפר, ואיתו האלוף מוטי הוד, מפקד התותחנים אל"מ אלי דורון, קצין ההנדסה סא"ל ג'וני טנא, קציני התחזוקה וקציני המבצעים.

* * *

אלוף הפיקוד שמואל גונן (גורודיש) היה מטאור אף במונחים של הצבא הצעיר בשנות ה־70. ממוצע קומה, בעל משקפי קרן עבים, שמהם ניבט מבט חודר, נוקב, ולעתים מאיים. את תהילתו קנה במלחמת ששת הימים, עת עמד בראש חטיבת השריון 7. בשנת 1972 נכתב עליו: "מעשרה קבין של לחימה עיקשת ועקובה מדם נטלה חטיבה זו (שבע) את החלק הארי... גורודיש ופקודיו שברו את מפרקתו של הצבא המצרי וזכו לתהילת עולם." בקיץ 1969 מונה למפקד אוגדת מילואים ברמת הגולן בדרגת תת־אלוף, ובגיל 39 מונה לאלוף הצעיר בצה"ל במינוי של ראש מה"ד ומפקד אוגדה 143. ביולי 1973 הגיע לפיקוד החשוב ביותר, פיקוד הדרום, והחליף את אריאל שרון. בטוויסט מעניין קיבל עליו האחרון את הפיקוד על אוגדה 143. הימים הראשונים למלחמה לא עשו חסד עם גונן, ועוד פחות עם החזית שהיה מופקד עליה. ב־10 באוקטובר הוצנח עליו רא"ל חיים בר־לב, שנשלח לחזית כ"יועץ מיוחד של הרמטכ"ל", ולמעשה כמפקד החזית. גונן התקשה לקבל את ההנחתה ואיים בהתפטרות, אבל שוכנע לשתף פעולה עם המהלך. בר־לב מצדו הקפיד על מערכת יחסים קורקטית.

ליד אלוף הפיקוד פעלה קבוצה קטנה של "מקורבים", שליווהו במשך שנים רבות ושהיו נענים לכל קריאה שלו בעתות חירום. נהגים, קשרים, סמלי מבצעים, קצינים. מעת לעת, בדרך כלל בשעות הערב, כונסו מפקדי האוגדות לקבוצת פקודות או לתדריכים. בין לבין ישב על כס הפיקוד מפקד תורן: בר־לב, גונן, סגנו אורי בן ארי, או רמ"ט פיקוד דרום תא"ל אשר לוי.

על קירות החמ"ל היו פרושות מפות המבצעים הגדולות רוויות החצים והריבועים הטקטיים, שסימנו את הכוחות ואת גבולות הגזרה המשתנים לפרקים. בהן שירטטו בשקידה סמלי וקציני המבצעים את תנועת הכוחות של האויב באדום ואת כוחותינו בכחול. לאורך הקירות הוצבו הרמקולים של רשתות הקשר של הגזרות השונות והחטיבות. אלה הפכו בעתות מצוקה את החלל הדחוס ממילא לדחוס עוד יותר. מסביב לחדר המרכזי מוקמו החמ"לים הייעודיים (מודיעין, אג"ם, חיל אוויר וכדו'), ובצמוד לו היה חדרו האישי של האלוף, שאליו היה פורש למנוחה.

בליל 14 באוקטובר, עת התכנסו כל המפקדים הבכירים לפקודת הצליחה ("אבירי לב"), כבר הפך החמ"ל למכונה משומנת של נהלים וסדרי עבודה. אין ספק שכניסתו של בר־לב בשערי החמ"ל ארבעה ימים קודם לכן עשתה את שלה, והאווירה הכאוטית והטעונה הפכה עניינית ויעילה.

החמ"ל המה אדם. האלוף גונן סקר במבטו את הפורום הבכיר שהתכנס. היה שם האלוף אריאל שרון, מפקד אוגדה 143, שהטיף לצליחה כבר מהיום הראשון למלחמה. לידו ישב האלוף אברהם אדן (ברן), מפקד אוגדה 162, שלדעתו הטקטיקה הטובה ביותר היתה ליטול את היוזמה. ממול ישב האלוף קלמן מגן, מפקדה מאתמול של אוגדה 252, בעקבות נפילתו של האלוף אברהם מנדלר (אלברט). את דרגת האלוף קיבל קלמן בטקס צנוע בחמ"ל של טסה. לא נמצאו דרגות, והאלוף עזר וייצמן תרם למגן את דרגותיו. לצדו של מגן ישב מחליפו כמפקד "כוח נמר", תא"ל ששון, מפקד הגזרה הצפונית. נעדר מהתדריך הרמטכ"ל, שעשה את דרכו לישיבת הממשלה שעסקה גם היא בסוגיית הצליחה.

מול הנאספים, על הקיר, בינות לתרשימי הקרב, כתובה באותיות מאירות, היתה תלויה ה"פקודה" לצליחה תחת הכותרת "מבצע אבירי לב".

בסעיף ה"כוונה" של הפקודה נקבע שצה"ל יצלח את התעלה באזור דוור סוואר וישתלט על שטח בעומק הגדה המערבית, מתעלת החיץ החקלאי בצפון ועד העיר סואץ בדרום. בסעיף ה"שיטה" קבע פיקוד הדרום כי הצליחה תתבצע עם שתי אוגדות בדירוג, והטיל את משימת הצליחה והקמת ראש הגשר על אוגדה 143 בפיקוד האלוף שרון, ואת משימת ניצול ההצלחה על אוגדה 162 של ברן. שתי אוגדות מוקטנות, "כוח נמר" של תא"ל ששון ואוגדה 252 של קלמן מגן, נשארו בגדה המזרחית לבלום את התקדמות האויב ולשמש סדן לפטיש ההולם ממערב.

השטח שיועד להשתלטות על ידי הפיקוד מתעלת המים המתוקים שמדרום לאיסמאעיליה עד ג'בל עובייד והעיר סואץ השתרע לאורך 100 קילומטרים, לרוחב כ־30 קילומטרים בחלקו הצפוני, ולרוחב כ־50 קילומטרים בחלקו הדרומי.

פני הקרקע בגדה המערבית של התעלה היו שונים לחלוטין מאלו של הגדה המזרחית. תעלת מים מתוקים חיברה את איסמאעיליה לעיר סואץ, ולאורכה נמצא אזור שכונה "החיץ החקלאי". השטח, שהושקה בהצפה באמצעות תעלות מים שנמשכו מהנילוס, היה מאופיין בחלקות של גידולים חקלאיים, צמחייה פראית וקרקע בוצית. החיץ החקלאי אובחן כמוגבל מאוד ללוחמת שריון. ממערב לחיץ החקלאי במרחק של שמונה קילומטרים מהתעלה השתרע מישור פתוח מאזור פאיד ושדה התעופה שלו עד לעיר סואץ. מדרום למחנות פאיד השתרעו רכסי ג'ניפה. רכסים אלה, שהיו בעלי חשיבות לשליטה במרחב כלפי דרום, היו מבותרים, והעבירות בהם היתה מוגבלת. ואולם הגאיות הרחבים שמבתרים אותם יצרו צירים נוחים יחסית למעבר מצפון לדרום. ממערב השתרע אזור שצפונו מישורי, במרכז גבעי, ובדרום הררי. העורף המדברי נתחם מדרום לכביש סואץ־קהיר ברכסים תלולים ומצוקיים, ובלט בהם ג'בל עתקה חסר הנגישות אך השולט בכל המרחב שמצפונו. המישורים (מישורי אאידה) נחצו ממזרח למערב בצירים מאיסמאעיליה לקהיר, מדוור סוואר לקהיר (ציר "סקרנות"), ובצירי הרוחב "חבית" (כביש מקביל לכביש התעלה) ו"וודאות". בקצה הדרומי של הגזרה שכנה העיר סואץ, שהיתה נטושה ברובה בשל סגירת התעלה ומלחמת ההתשה, וממנה יצא ציר נוסף אל קהיר ("סרג'"). השטח שייכבש אמור גם לשמש קלף מיקוח להחלפת שטחים עם השטח שהמצרים כבשו לאורך הגדה המזרחית בימים הראשונים של המלחמה; זאת במסגרת משא ומתן מדיני שלאחר הקרבות. פיקוד הדרום העריך שחלון הזמן מרגע יציאת הכוחות לדרכם ועד לכיבוש העיר סואץ, היעד הסופי, יארך 48 שעות. צליחת התעלה בידי אוגדה 162 לאחר הגישור ותפיסת ראש הגשר, יתבצעו 10 שעות משעת ה"ש" שנקבעה ל 19:00 ב־15 באוקטובר.

* * *

כיבוש בסיס לראש הגשר מהצד המזרחי של התעלה הוטל אפוא על אוגדה 143 של שרון. לשם כך היה על האוגדה ליצור פרוזדור ברוחב של ארבעה קילומטרים אל קו המים לנקות את הצירים "עכביש" ו"טרטור", לכבוש את מרחב "אמיר" ("החווה הסינית") ולהחזיק את השטח לפחות בין ציר "שיק" לחצר "מצמד". כמו כן הוטל על האוגדה קידומם של שני גשרים: גשר הדוברות, שחלקו הובא מרפידים וחלקו האחר מבלוזה, וגשר הגלילים מנקודה בציר "עכביש", שכינויה במפות הצה"ליות היה "יוקון". "ובאישון לילה," הסביר גונן את כוונת הדרג הפוקד, "להעביר חטיבת צנחנים על גבי סירות גומי לתפוס את הגדה המערבית."

אין ספק שלפיקוד דרום היו הרבה ציפיות מאוגדת שרון, ואם מביאים בחשבון את לוח הזמנים לילה אחד; את האחריות לצירים שהוטלה גם היא על האוגדה; את ההשתלטות על הפרוזדור וצליחת התעלה יש יסוד לקביעה כי מלכתחילה סבלה האוגדה מעודף משימות ביחס לגודל הכוח ולמוטת שליטתה. שרון נתן ביטוי לדברים בהרצאה לאחר המלחמה: "צריך גם לזכור כי פיקוד הדרום עבד בצורה לא נכונה. במקום לסייע לאוגדות, לקחת לעצמו תפקידים ולאפשר להן להתרכז בלחימה, הוא הטיל על האוגדות תפקידים שהיו באופן ברור שייכים לו, לפיקוד. לכן האוגדה שלי ביצעה את המאמץ האסטרטגי העיקרי של צה"ל בחזית הדרום." חשוב לציין ששרון לא השיג על עומס יתר בזמן הדיון ב"דבלה".

* * *

על פי ניסוחי התורה הצבאית, "ראש גשר" פירושו "כיבוש של שטחים חיוניים אשר תפיסתם תערער את מערך האויב כולו, ואשר יהווה מקפצה לכוחות העיקריים שיוחדרו דרך הפרצה המתהווה במערך האויב להמשך ההתקפה." ואמנם, מיד לאחר ייצוב ראש הגשר בידי אוגדת שרון, היתה אמורה אוגדה 162 של ברן לצלוח ולשעוט מערבה ודרומה, להשמיד בדרכה את הצבא המצרי ולכתר את הארמיה השלישית המצרית באזור העיר סואץ. זה היה הרעיון המרכזי של התוכנית.

האוגדות המיועדות לצלוח תוגברו, שוקמו ועמדו במיטב כוחן למשימה. אוגדה 143 ואוגדה 162 כללו 240 טנקים ו־200 טנקים בהתאמה. בסך הכול הקצה פיקוד הדרום 440 טנקים לשלבים הראשונים של ההבקעה והצליחה, ובכך נהנה למעשה מעדיפות מקומית מסוימת בגזרה המיועדת.

מהלך הצליחה, כך ציפו, ילפות בעורפן את שתי הארמיות המצריות שהתבצרו בגדה המזרחית וינתק אותן ממקורות האספקה שלהן. הוא יאפשר לפתח את המהלכים במרחב "גושן" כך כונה חלק מערבי זה של תעלת סואץ דרומה או צפונה. אבל המטרה הראשונית של מבצע הצליחה ואת המטרה הזאת בחר האלוף גונן להדגיש בתדריך היתה השמדת הצבא המצרי. "אני מבקש להזכיר זאת כי לפעמים שוכחים את זה בלהט הקרב," אמר גונן. היה כל כך חשוב לפיקוד להדגיש סוגיה זו, עד שכאשר חזר קצין האג"ם, סא"ל שי תמרי, לקרוא את סעיף ה"כוונה" ואמר: "פיקוד הדרום ימנע התקדמות מצרית נוספת בתוך סיני ויביא לכניעת המצרים שממזרח לתעלה," שיסע אותו רא"ל בר־לב ואמר: "זו לא כניעה. תקרא את זה. אין עיתונאים וזה טוב. כניעה והשמדה."

ההדגשים של גונן ובר־לב נועדו להבהיר, אם היה צורך בכך, שלתוכנית הצליחה יש עוד מטרות מלבד כפיית הפסקת אש. העיקרית שבהן, לייצר תחושה של ניצחון במלחמה על ידי הכרעת עיקרו של הצבא המצרי בגדה המערבית של התעלה, והחזרת הסטטוס־קוו האסטרטגי לקדמותו. השגת מטרה זו הוטלה על אוגדה 162 של ברן. בהמשך היתה אמורה להצטרף למערכה גם אוגדה 252 של מגן ולהחליף את אוגדה 143 של שרון כדי לאפשר לזו לנוע דרומה ולהצטרף למאמץ של אוגדה 162.

בדיעבד הסביר גונן כי היה סיכון גדול ומחושב "על חוד הסכין" בתוכנית הצליחה. הסיכון היה העברת שתי אוגדות בנתיב אחד. "לקחנו את הסיכון כי לא היתה לנו דרך לבצע פעולה משמעותית אחרת שתשנה את המצב ותוציא את האויב משיווי משקל." לסיכון היה תנאי אחד שהנתיב יהיה יציב ומאובטח. "בלי זה, זה לא סיכון ולא מחושב." החישוב הוא שהוביל להחלטה לבצע את ההבקעה בדירוג עם אוגדה אחת בלבד, כי "אם יש לנו אוגדה אחת צולחת והשנייה עומדת ויש פנצ'ר, אז נשארת לנו לפחות אוגדה נוספת בכוננות לביצוע נוסף." מאחר שהוחלט על אזור צליחה אחד ועל צליחה מדורגת, היווה הפרוזדור לצליחה מראש "צוואר בקבוק" מסוכן, שעל היכולת לפתוח אותו עמדה ונפלה הַצליחה כולה.

* * *

לקראת חצות 14 באוקטובר סיכם מפקד החזית, רא"ל בר־לב, את הדיון: "הרושם הוא שצה"ל חזר לעצמו והמצרים לעצמם, גם לפי הדיווחים שלהם וגם לפי הלחימה שלהם. זה שינוי כי עד עכשיו הם לחמו די טוב. היום מבחינה זו חל שינוי, ואינני יודע אם זו תוצאה של כניסת דיוויזיות השריון המהוללות שלהם לפעולה או שיש סיבה אחרת.

דבר נוסף, אנחנו עוסקים במבצע מאוד מורכב ומסובך, השונה מכל מה שתורגל בשלושה דברים:

א. התרגולים שצה"ל עשה התקיימו בהנחה שהגדה המזרחית בידינו. כל ההכנות נעשו בלי לכבוש ראש גשר שכלל את שני צדי התעלה. פה המצב שונה. אף צד של התעלה איננו בידינו.

ב. כאן אנחנו נכנסים לפעולת הצליחה אחרי קרב או תוך כדי קרב.

ג. רוב היחידות שמתוכננות לצליחה לא התאמנו בכלל.

השאלה שעומדת לפנינו היא אם לעשות את זה בסימן השאלה הזה או בסימן שאלה אחר. ברור שהתשובה היא לעשות את זה ככה, כי זה אפשרי."

לקלמן מגן וליצחק ששון, מפקדי האוגדות 252 ו"נמר", בהתאמה, שהיו אמורים להישאר בגדה המזרחית, הסביר בר־לב שגם לעצירת המצרים בגדה המזרחית יש חשיבות רבה בבלימת יוזמות מצריות וביצירת לחץ על הכוחות המצריים שעתידים למצוא עצמם מכותרים.

בנוגע לראש הגשר נערכה השיחה הבאה:

בר־לב: השטח שמצפון לגשר הצפוני ביותר, לפחות ארבעה קילומטרים ממנו, צריך להיות בידינו, ובידינו עד הסוף. אם אפשר להגיע הלאה, ברור שצריך להגיע, כדי שלא יהיו לנו בעיות עם הטילים ועם כל החוכמות האלה. האבטחה הזאת נשארת באחריות שלך אריק עד הסוף.

אריק: מה היא נשארת?

בר־לב: באחריותך. אבטחת ראש הגשר היא באחריותך גם כשאתה תהיה בהילטון קהיר. אז לפני הילטון קהיר אולי נשחרר אותך מהאחריות הזאת.

אריק: דבר כזה מעבירים לפיקוד.

בר־לב: אם מעבירים לפיקוד, צריך להעביר לששון גם את ביצוע הכיבוש.

אריק: אם כך, אני מעדיף לשמור על זה.

בר־לב: אז תשמור על זה.

אריק: לא כשהוא (ששון) לא יכול לעשות את זה. כן.

בר־לב: אז אתה תיקח לפחות ארבעה קילומטרים צפונה לגשר ותשמור, ויכול להיות שבצהריים נגיד לך: בסדר, תשכח מזה.

לתגרנות הזאת היתה משמעות עתידית. שרון, מפקד אוגדה 143, היה תאב תנועה וקרב תמרון. בר־לב, מפקדו, הטיל עליו משימות שאינן לפי רוחו של שרון, כמו אבטחת ראש גשר. שרון התקומם. כלשונו הציורית של השר דיין, הוא "סוס אביר" שמנסה לנער את הרסנים שעל פיו. בר־לב, עגלונו, נהג בו בקשיחות והשיב אותו לתלם. כך זה היה מהיום הראשון למלחמה ועד סיומה.

בסופו של התדריך נטל האלוף אדן את רשות הדיבור במילים אחרונות של אזהרה ומוטיבציה: "צריך להסביר לחיילים מה המצב. אני חוזר ואומר שצליחה היא עניין מאוד מורכב. אנחנו נוכיח שאפשר לעשות את זה בצורה די מאולתרת ואפשר לעשות את זה בסדר, בתנאי שכל מה שהוצג פה וסוכם עליו יתבצע בדיוק כך. אם יתחילו להידחק אחד לפני השני, יהיה פה בלגן, ואם יתחילו לשכוח כל מיני דברים שדובר עליהם, אנחנו עלולים להסתבך. אז אני מאחל לכולנו הצלחה, ונתראה אינשאללה בצד ההוא."

התדריך הסתיים בסביבות 01:00, אור ליום 15 באוקטובר, ובר־לב האיץ במפקדיו לאגור כוחות ליום הארוך שמצפה להם.

* * *

חצות, 14 באוקטובר, קריית הממשלה ירושלים

כמעט בו בזמן, בשעה 21:00, כמה מאות קילומטרים מ"דבלה", התכנסה ממשלת ישראל לדון במהלך הצבאי האסטרטגי הבא של צה"ל. שר הביטחון משה דיין אמר בפתיחת הישיבה: "אני מציע לממשלה מעבר אל הצד השני של התעלה. זוהי דעה אחידה של כל המפקדים שם."

דיין חזר מביקור בחפ"ק פיקוד הדרום ומדיון עם הרמטכ"ל. הוא היה תחת הרושם של יום קרב, שבו ריסק הפיקוד מתקפה מצרית לאורך כל הקו. דיין סיפר לשרים על מורל גבוה בפיקוד ונימק את תמיכתו בצליחה בכך שהאמריקנים חוזרים ומאיצים בישראל להמשיך להתקדם; בכך שאין לצפות שהמצרים יבקשו הפסקת אש; ובכך שבצפון הגיע צה"ל לקיפאון. לכן אמר דיין ש"הוא בעד בכל לבו לתת ליהודים לצלוח." לשר יגאל אלון היו השגות. לדעתו, היה צריך לנסות לשבור את הכוח המצרי בגדה המזרחית, ולא לצלוח. אלון חש שלא מעריכים נכון את כוחו של האויב. לכן, אמר אלון, "לא אצביע בעד או נגד, אלא אקום ואסע מחר לסיני כדי ללמוד את המצב שם."

בשעה 00:30 התקבלה ההחלטה שניסח השר גלילי:

מחליטים: לאשר לצה"ל אופציה לצלוח את התעלה בימים הקרובים, כהצעת שר הביטחון והרמטכ"ל, כדי לגרום להריסת עיקר כוחו של הצבא המצרי. עיתוי הביצוע טעון אישור של ראש הממשלה ושר הביטחון. הממשלה רושמת לפניה את הודעת ראש הממשלה כי המבצע נועד למטרה צבאית, והיה אם תעלה הצעה בדבר שהייה נוספת של כוחותינו במערב התעלה, ההצעה תובא לדיון ולהחלטת הממשלה.

לנוכח החלטת הממשלה הגדיר המטה הכללי את כוונתו לשלב הבא במלחמה בפקודת "אשור" 12: "צה"ל יעבור למתקפה בחזית המצרית, יצלח את התעלה וישמיד את הצבא המצרי משני עברי התעלה. הוא ימשיך לתקוף כדי להשמיד את הצבא הסורי ויבלום בחזית המרכז. כל זאת החל מ־15 באוקטובר שעה 19:00." בקבוצת פקודות שנערכה במטכ"ל בבוקר 15 באוקטובר אמר רא"ל אלעזר, שבשלו התנאים ליציאה למתקפה "שתפקידה להיות מהלך מכריע, שמשנה סוף־סוף את ההיערכות, את יחסי הכוחות ואת המצב שלנו בסיני."