הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
פלייבק
להשאלה

פלייבק


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
44 
44 
גודל (עמ'): 202
מו"ל: כתר הוצאה לאור

תקציר

הבלש פיליפ מרלו נשלח לעקוב אחרי יפהפייה מסתורית בתחנת רכבת. הלקוח ששלח אותו למשימת המעקב מתעקש להישאר אנונימי ומסרב לחשוף את הסיבה לחקירה, מה שמעורר מיד את חשדו של הבלש. שני גברים נוספים עוקבים אחר אותה אישה, וגם הם לא מוצאים חן בעיניו.
כשמרלו נקלע למשחק של שקרים וזהויות מתחלפות, הוא מבין שאין ביכולתו להשליט צדק בעולם ושייתכן שהטובים הם בעצם רק רעים מסוג אחר.
קלאסיקה נוספת פרי עטו של אשף ספרי המתח ריימונד צ'נדלר.

  • ISBN: 978-965-07-2253-1
  • גודל (עמ'): 202
  • מו"ל: כתר הוצאה לאור
  • Publishing Date: 22/06/2014
  • שם המחבר: ריימונד צ'נדלר
  • תורגם ע"י: אסף שור
  • זמין להשאלה: כן

2

זה היה פשוט מאוד. הסוּפּר-צ'יף הגיעה בזמן, כמעט כמו תמיד, והמטרה היתה קלה לזיהוי כמו קנגורו בחליפת ערב. היא לא נשאה דבר מלבד ספר בכריכה רכה, ואותו שמטה אל תוך פח האשפה הראשון שנקרה על דרכה. היא התיישבה והביטה ברצפה. בחורה עצובה מזו לא ראיתי כבר הרבה זמן. אחרי כמה רגעים קמה וניגשה אל מתקן התצוגה לספרים. היא התרחקה בלי לבחור שום ספר, הציצה בשעון הגדול שעל הקיר ונסגרה בתוך תא טלפון. היא דיברה עם מישהו אחרי ששמטה חופן מטבעות אל תוך החריץ. הבעת פניה לא השתנתה כהוא זה. היא ניתקה וחזרה אל תצוגת המגזינים, לקחה גיליון של "ניו יורקר", שוב הציצה בשעון והתיישבה לקרוא.

היא לבשה חליפה תפורה בהזמנה בכחול-חצות, חולצה לבנה שנגלתה באזור הצוואר, ועל הדש סיכת ספיר כחולה גדולה, תואמת מן הסתם לעגילים, אם רק יכולתי לראות את האוזניים. שערה היה בצבע אדום דמדומים. היא נראתה כמו התמונה שלה, רק קצת גבוהה משציפיתי. על כובעה הכחול הכהה, המעוטר בסרט, היתה רעלה קצרה. היא עטתה כפפות.

אחרי זמן מה יצאה בפתח המקומר שלפניו חיכו בחוץ המוניות. היא הביטה שמאלה, אל בית הקפה, פנתה ונכנסה אל אולם ההמתנה הראשי, הציצה בדרגסטור ובדוכן העיתונים, בתא המודיעין ובאנשים שישבו על ספסלי העץ הנקיים. כמה מאשנבי הכרטיסים היו פתוחים, אחרים לא. היא לא גילתה בהם שום עניין. היא התיישבה שוב והרימה מבט אל השעון הגדול. היא הסירה את הכפפה הימנית וכיוונה את שעון היד שלה, צעצוע פלטינה קטן וחלק, בלי תִכשוּטים. בראש הושבתי לידה את מיס וֶרְמיליֵה. היא לא נראתה רכה או גנדרנית או מתחסדת, אבל היא גרמה לווֶרְמיליֵה להיראות כמו בחורה לְלילה.

הפעם לא האריכה לשבת. היא קמה והתחילה להסתובב. היא יצאה אל הפַּטיוֹ וחזרה ונכנסה אל הדרגסטור והשתהתה כמה זמן ליד תצוגת הספרים. שני דברים היו ברורים. אם מישהו עמד לפגוש אותה, הפגישה לא נקבעה לפי לוח הזמנים של הרכבת. היא נראתה כמו בחורה שמחכה בין רכבות. היא נכנסה אל בית הקפה. היא התיישבה ליד אחד משולחנות הפלסטיק, קראה את התפריט ואז חזרה לקרוא במגזין שלה. מלצרית הגיעה עם כוס בלתי נמנעת של מים וקרח ועם התפריט. מושא החקירה שלי אמרה משהו. המלצרית התרחקה, המושא חזרה לקרוא במגזין. השעה היתה בערך תשע ורבע.

יצאתי בפתח המקומר אל סבל שחיכה ליד סדרן המוניות. "אתה עובד על הסוּפּר-צ'יף?" שאלתי אותו.

"כן. גם." הוא הביט בלי עניין עמוק במיוחד בדולר שמוללתי בין האצבעות.

"אני מחכה למישהו שאמור להגיע בקו מוושינגטון לסן דייגו. מישהו ירד פה?"

"ירד סופית? עם המזוודות והכול?"

הנהנתי.

הוא חשב על זה ובחן אותי בעיניים חומות נבונות. "נוסע אחד ירד," הוא אמר לבסוף. "איך החבר שלך נראה?"

תיארתי גבר. מישהו שנראה בערך כמו אדוורד ארנולד.** הסבל נד בראשו.

"לא יכול לעזור לך, מיסטר. מה שירד פה לא נראה ככה אפילו בקושי. החבר שלך בטח עוד על הרכבת. הם לא חייבים לרדת לקו המשך. מחברים את הקרונות לשבעים-ארבע. יוצאת מפה באחת-עשרה וחצי. עוד לא חיברו אותם."

"תודה," אמרתי ונתתי לו את הדולר. המטען של המושא עוד על הרכבת, וזה כל מה שרציתי לדעת.

חזרתי אל בית הקפה והבטתי פנימה מבעד לחזית הזכוכית.

מושא החקירה שלי קראה במגזין והשתעשעה בקפה ובמאפה שמרים. פניתי אל תא טלפון, התקשרתי למוסך שהכרתי היטב וביקשתי מהם לשלוח מישהו שיאסוף את המכונית שלי אם לא אתקשר שוב עד הצהריים. הם עשו את זה לא פעם, וכבר החזיקו מפתח משלהם. יצאתי אל המכונית, הוצאתי ממנה את תיק הנסיעות הקטן והכנסתי אותו ללוֹקר ברבע דולר. באולם ההמתנה הענקי קניתי כרטיס הלוך-חזור לסן דייגו ומיהרתי בחזרה אל בית הקפה.

המושא היתה במקומה, אבל כבר לא לבדה. מעברו האחר של השולחן היה בחור שחייך ודיבר, ומבט אחד הספיק בשביל לדעת שהיא מכירה אותו ומצטערת על זה. כל כולו אמר קליפורניה, מקצות המוקסינים, שהיו בצבע של יין פּוֹרט, ועד לחולצת המשבצות החומה-צהובה המכופתרת, בלי עניבה, מתחת לז'קט ספורטיבי בצבע שמנת. הוא היה מטר שמונים ומשהו, והיו לו גוף דק ופנים צרות ויהירות עם יותר מדי שיניים. בידו הוא פיתל פיסת נייר.

הממחטה הצהובה שבכיס החזה שלו הֵנֵצָה משם כמו זר קטן של נרקיסים. ודבר אחד היה שקוף כמו מים מזוקקים. הבחורה לא רצתה אותו שם.

הוא המשיך לדבר ולפתל את הנייר. לבסוף משך בכתפיים וקם מהכיסא. הוא הושיט יד והעביר קצה אצבע במורד הלחי שלה. היא נרתעה לאחור. אז הוא שטח את הנייר שפיתל והניח אותו בתשומת לב לפניה. הוא חיכה וחייך.

עיניה ירדו לאט, לאט מאוד, אל הנייר. עיניה השתהו עליו. ידה נשלחה לקחת אותו אבל ידו היה מהירה ממנה. הוא שם אותו בכיס, עדיין מחייך. אחר כך שלף פנקס, כזה עם דפים מחוררים, כתב בו משהו בעט עם תפס, קרע ממנו את הדף והניח אותו לפניה. בזה מותר היה לה לגעת. היא לקחה אותו, קראה אותו, הכניסה אותו לארנק. לבסוף הסתכלה עליו. ולבסוף חייכה אליו. אני מנחש שזה דרש מאמץ לא מבוטל. הוא הושיט יד וליטף את ידה, ואז פנה מהשולחן ויצא.

הוא נסגר בתא טלפון, חייג ודיבר לא מעט זמן. הוא יצא, מצא לו סבּל וניגש אתו אל הלוֹקרים. מאחד מהם הוא שלף מזוודה בהירה בלבן פנינה ותיק נסיעות תואם. הסבל נשא אותם מבעד לדלתות אל מגרש החניה ובא בעקבותיו אל ביואיק רוֹאְדמַסְטֶר מבריקה, בשני צבעים, המכונית עם הגג הנפתח הקבוע, זה שלא נפתח. הסבל הניח את המטען מאחורי הכיסא הנטוי, לקח את הכסף שלו, הלך משם. הבחור עם הז'קט הספורטיבי והממחטה הצהובה נכנס למכונית, יצא בנסיעה לאחור ועצר לרגע שדי היה בו להרכיב משקפיים כהים ולהדליק סיגריה. אז נעלם. רשמתי את מספר הרישוי וחזרתי אל תוך התחנה.

השעה הבאה נמשכה שלוש שעות. הבחורה יצאה מבית הקפה וקראה את המגזין שלה באולם ההמתנה. תשומת לבה לא היתה נתונה לזה. שוב ושוב היא חזרה לאחור כדי לבדוק מה קראה. חלק מן הזמן לא קראה בכלל, רק החזיקה את המגזין ובהתה. לי היתה מהדורת בוקר מוקדמת של עיתון הערב, וצפיתי בה מאחוריו וסיכמתי כל מה שהיה לי בראש. לא היתה שם שום עובדה מוצקה. זה רק עזר להעביר את הזמן.

הבחור שישב אִתה בשולחן ירד מהרכבת, שהרי היה לו מטען. אולי זאת היתה הרכבת שלה והוא אולי היה הנוסע שירד מהקרון שלה. ההתנהגות שלה בהחלט הבהירה שהיא לא רצתה אותו בסביבה, וההתנהגות שלו אמרה שזה חבל מאוד, אבל אם היא רק תציץ בחתיכת הנייר שלו היא תשנה את דעתה. ונראה שכך היה. הואיל וכל זה קרה אחרי שירדו מהרכבת, אם כי בה במידה יכול היה לקרות מוקדם יותר ובמעמד פרטי יותר, אפשר להניח שחתיכת הנייר שלו לא היתה ברשותו על הרכבת.

בשלב זה הבחורה קמה במפתיע, ניגשה אל דוכן העיתונים וחזרה עם חפיסת סיגריות. היא פתחה אותה והדליקה אחת. היא עישנה בלי נחת, כאילו לא היתה מורגלת בזה, ונדמה שהגינונים שלה השתנו בזמן שעישנה, נעשו צעקניים ונוקשים יותר, כאילו הוזילה את עצמה בכוונה, משום מה. הבטתי בשעון שעל הקיר: 10:47. המשכתי לחשוב.

פיסת הנייר המפותלת נראתה כמו גזיר עיתון. היא ניסתה לתפוס בה, הוא לא נתן לה. אז הוא כתב כמה מילים על פיסת נייר חלקה ונתן לה אותן והיא הביטה בו וחייכה. מסקנה: לנער החלומות היה משהו עליה, והיא העמידה פנים שזה מוצא חן בעיניה.

העניין הוא שקודם לכן יצא מהתחנה והלך לאנשהו, אולי להביא את המכונית שלו, אולי להביא את פיסת הנייר, אולי מה שלא יהיה. זה אומר שהוא לא חשש שהיא תברח, ומכאן מחזק את ההנחה שבשלב זה הוא טרם חשף כל מה שהסתיר בשרוול, אבל בהחלט גילה משהו מזה. אולי הוא עצמו לא היה בטוח. היה מוכרח לבדוק. אבל עכשיו, אחרי שהראה לה את הקלף הנסתר שלו, הוא יצא לדרכו בביואיק, עם המזוודות. כלומר, כבר לא חשש לאבד אותה. יהיה מה שיהיה הדבר שהחזיק אותם יחד, הוא היה חזק די הצורך להמשיך להחזיק אותם.

בשעה 11:05 זרקתי את כל זה לכל הרוחות והתחלתי בהנחת מוצא חדשה. זה לא הביא אותי לשום מקום. ב-11:10 הודיעה מערכת הכְּריזה שמספר שבעים-ארבע במסילה אחת-עשרה מוכנה לקבל את הנוסעים בדרכם אל סנטה אנה, אוֹשנסַייד, דֶל מאר וסן דייגו. כמה אנשים עזבו את אולם ההמתנה, והבחורה ביניהם. חבורה אחרת כבר נכנסה בשער. צפיתי בה לאורך כל הדרך וחזרתי אל הטלפונים. שלשלתי פנימה את המטבע וחייגתי למשרד של קלייד אומני.

מיס וֶרְמיליֵה ענתה בדקלום של מספר הטלפון ותו לא.

"זה מרלו. מר אומני שם?"

קולה נשמע רשמי: "צר לי, מר אומני בבית המשפט. תרצה להשאיר הודעה?"

"יש מגע, ברכבת לסן דייגו או אל איזו תחנת ביניים. מוקדם לומר."

"תודה רבה. עוד משהו?"

"כן, השמש זורחת והחברה שלנו לא עושה שום מאמץ להתחבא. היא אכלה ארוחת בוקר בבית קפה עם קיר זכוכית שפונה אל תוך התחנה. היא ישבה באולם ההמתנה עם עוד מאה וחמישים איש. והיא היתה יכולה להישאר ברכבת ושם אף אחד לא היה רואה אותה."

"רשמתי הכול, תודה. אמסור את זה למר אומני בהקדם האפשרי. בסיכומו של דבר, לא גיבשת דעה של ממש?"

"יש לי דעה מגובשת אחת. שאת מסתירה ממני משהו."

הקול שלה השתנה באחת. מישהו כנראה יצא מהמשרד. "תקשיב לי, חביבי, משלמים לך בשביל לעשות עבודה. אז כדאי שתעשה אותה, וכדאי שתעשה אותה כמו שצריך. לקלייד אומני יש יד על כמה ברזים בעיר הזאת."

"מי צריך ברזים, יפהפייה? אני שותה ישר מהבקבוק, עם צ'ייסר של בירה. ושמח להשמיע זמירות מתוקות מזה אם רק מעודדים אותי קצת."

"ישלמו לך, מר בלש — על העבודה שאתה צריך לעשות. ורק אם תעשה אותה. זה ברור?"

"זה הדבר הכי נחמד שאמרו לי בחיים, מתוקה. להתראות בינתיים."

"תקשיב, מרלו," היא אמרה בבהילות פתאומית. "לא התכוונתי להיות קשוחה אתך. העניין הזה מאוד חשוב לקלייד אומני. אם הוא לא יספק את הסחורה הוא עלול לאבד קשר מאוד חשוב. פשוט לא הקפדתי על מה שיוצא לי מהפה."

"זה מצא חן בעיני, וֶרְמיליֵה. זה עשה לי דברים בתת-מודע. אני אתקשר כשאוכל."

ניתקתי, נכנסתי בשער, פניתי למטה והלכתי מרחק בערך כמו עד וֶנְטוּרָה כדי להגיע אל מסילה אחת-עשרה ולעלות על קרון שכבר היה מלא בעשן סיגריות מהסוג שנעים כל כך לגרון וכמעט תמיד משאיר אותך עם ריאה אחת טובה. מילאתי והדלקתי מקטרת ותרמתי את חלקי לעננוּת הכללית.

הרכבת יצאה והיטלטלה בעצלתיים בין המגרשים ואחורי הרחובות של מזרח לוס אנג'לס, האיצה מעט ועצרה בתחנה הראשונה שלה, סנטה אנה. המושא לא ירדה. כך גם באוֹשנסייד ובדֶל מאר. בסן דייגו מיהרתי לדלג החוצה, תפסתי מונית, ואז חיכיתי שמונה דקות מחוץ לתחנה הספרדית העתיקה עד שהסבלים יצאו עם המטען. אז יצאה גם הבחורה.

היא לא עצרה מונית. היא חצתה את הרחוב, פנתה אל סניף של יוּ-דְרַייב ואחרי הפוגה לא קצרה יצאה משם מאוכזבת למראה. אין רישיון נהיגה, אין מכונית להשכרה. אפשר היה לצפות ממנה שתדע דבר כזה.

הפעם תפסה מונית, וזו ביצעה פניית פרסה ויצאה צפונה. המונית שלי עשתה כמוה. הנהג שלי לא הקל עלי בכל מה שנוגע למעקב.

"זה משהו שקוראים עליו בספרים, מיסטר. בדייגו אנחנו לא עושים ככה."

העברתי לו חמישייה והעתק סטנדרטי של הרישיון שלי. הוא בחן אותם. את שניהם. הוא הביט קדימה אל הרחוב.

"בסדר, אבל אני מדווח על זה," הוא אמר. "והסדרן אולי ידווח על זה למשרד לעניינים משטרתיים. ככה זה פה, ידידי."

"נשמע כמו עיר מהסוג שאני צריך לחיות בה," אמרתי. "ואתה איבדת את המונית שעקבת אחריה. היא פנתה שמאלה שני גושי בניינים לפנינו."

הנהג הושיט לי בחזרה את הארנק. "את העין השמאלית שלי איבדתי," הוא אמר בקצרה. "בשביל מה אתה חושב יש רדיו שיכול גם לשדר?" הוא הרים את המכשיר ודיבר לתוכו.

הוא פנה שמאלה ברחוב אש אל הכביש המהיר 101 ואנחנו השתלבנו בתנועה והמשכנו במהירות נינוחה של שישים. בהיתי באחורי ראשו.

"אתה, אין לך מה לדאוג," אמר לי הנהג מעבר לכתף. "החמישייה זה נוסף על המונה, כן?"

"כן. ולמה אין לי מה לדאוג?"

"היא בדרך לאזמרלדה. עשרים קילומטר צפונה מכאן, ליד הים. אם הם לא ישנו את דעתם באמצע הנסיעה — ואם כן, יודיעו לי על זה — הם בדרך לאיזה מלון, רַנְצ'וֹ דֶסְקֶנְסָדוֹ קוראים לו. בספרדית זה אומר תירגע, קח את זה בקלות."

"לעזאזל, בכלל לא הייתי צריך שום מונית," אמרתי.

"אתה צריך לשלם על השירות, מיסטר. מלתת אותו חינם לא קונים במכולת."

"אתה מקסיקני?"

"אנחנו לא קוראים לעצמנו ככה, מיסטר. אנחנו קוראים לעצמנו אמריקאים-ספרדים. נולדנו וגדלנו ביוּ-אֶס-אֵיי. לא כולנו מדברים בכלל ספרדית אפילו."

"אֶס גְרַאן לַסְטימָה," אמרתי, "אוּנָה לֶנְגוּאָה מוּצ'יסימָה אֶרְמוֹסָה."

הוא הפנה את הראש וחייך. "טְיֶנֶה אוּסְטַד רָסוֹן, אָמיגוֹ. אֶסְטוֹי מוּי בְּיֶן דֶה אַקוּאֶרְדוֹ."***

המשכנו אל חוף טוֹרנְס, חלפנו על פניו והמשכנו אל הכף. מפעם לפעם דיבר הנהג ברדיוֹפוֹן שלו. הוא הפנה את הראש די הצורך לפנות אלי שוב.

"רוצה שלא יראו אותנו?"

"מה עם הנהג השני? הוא יספר לנוסעת שלו שעוקבים אחריה?"

"לו בעצמו לא אמרו כלום. בגלל זה שאלתי אותך."

"תעקוף אותו ותגיע לשם לפניו, אם אתה יכול. זה שווה עוד חמישייה נוסף על הסך הכול."

"כמו כלום. הוא לא יראה אותי אפילו. אחר כך נפתח בקבוק טֶקָטֶה ואני אצחק עליו."

חלפנו דרך מרכז קניות קטן, שאחריו התרחבה הדרך והבתים בצדה האחד נראו יקרים ולא חדשים, ואילו הבתים שבצד האחר נראו חדשים ביותר ועדיין לא זולים. הדרך נעשתה שוב צרה והגענו לכביש של ארבעים קילומטרים לשעה. הנהג שלי חתך ימינה, השתחל בכמה רחובות צרים והתעלם מתמרור עצור, ולפני שהספקתי להעריך לאן מועדות פנינו כבר נסענו מטה אל תוך קניון והאוקיינוס השקט נצץ משמאלנו, מאחורי רצועת חוף רחבה ונמוכה עם שתי תחנות של מצילים על מגדלי מתכת פתוחים. בתחתית הקניון התחיל הנהג לפנות כדי להיכנס בשער, אבל עצרתי אותו. בשלט גדול עם אותיות זהב על רקע ירוק נכתב: אֶל רַנְצ'וֹ דֶסְקֶנְסָדוֹ.

"שלא יראו אותך," אמרתי. "אני רוצה לוודא."

הוא הסתובב וחזר אל הכביש המהיר, האיץ כשחלף על פני החומה המטויחת ואז חתך אל דרך צרה ומתפתלת בצד הרחוק ועצר. אקליפטוס מסוקס עם גזע מפוצל התנשא מעלינו. יצאתי מהמונית, הרכבתי משקפי שמש, פסעתי אל הכביש המהיר ונשענתי על ג'יפ אדום בוהק ועליו שם של תחנת דלק. מונית באה במורד הגבעה ופנתה אל רַנְצ'וֹ דֶסְקֶנְסָדוֹ. חלפו שלוש דקות. המונית יצאה ריקה ופנתה בחזרה במעלה הגבעה. חזרתי אל הנהג שלי.

"מונית מספר 423," אמרתי. "זאת היא?"

"זאת היונה שלך. ועכשיו מה?"

"עכשיו מחכים. איך המקום נראה?"

"ביתנים עם חניה. חלק יחידים, חלק כפולים. המשרד בביתן קטן ליד הכניסה. די יקר פה, בעונה. אבל עכשיו אין להם הרבה עבודה. בטח יש חדרים פנויים, ובחצי מחיר."

"נחכה חמש דקות. אחר כך אני אעשה צ'ק-אִין, אשאיר שם את המזוודה ואחפש מכונית להשכרה."

הוא אמר שיהיה קל לעשות את זה. באזמרלדה היו שלושה מקומות שהשכירו מכוניות, לפי זמן ולפי קילומטרים, מכל דגם שרצית.

חיכינו חמש דקות. השעה היתה כמה רגעים אחרי שלוש. הייתי רעב מספיק בשביל לגנוב ארוחה מכלב.

שילמתי לנהג, ראיתי אותו נוסע משם, חציתי את הכביש ונכנסתי למשרד.

** אדוורד ארנולד (1890–1956) היה שחקן קולנוע אמריקאי שהתפרסם במיוחד בדמויות הנבלים המרשימות שגילם.

*** ספרדית: "כל כך חבל. שפה כל כך יפה." "הצדק אתך, ידידי. אני מסכים בהחלט."