הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3.5
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
1
0
כנופיות ריו
להשאלה

כנופיות ריו

מישה גילני
להשאלה

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3.5
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
1
0
44 
44 
גודל (עמ'): 360
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

פושעים, פוליטיקאים והמלחמה על ברזיל

השם הוא אנטוניו – אבל הם קראו לו נֶם.

הוא היה אב צעיר, בעל מסור ואוהב ועובד חרוץ מרוֹסיניה, הפָאבֶלָה הידועה לשמצה ברִיוֹ, אשר בלית ברירה עלה על מסלול חיים שהוביל אותו אל עולם שונה לגמרי.

כנופיות רִיו הוא סיפורו מעורר ההשתאות של אנטוניו שהיה לנֶם – איש משפחה פשוט שנסיבות החיים הפכו אותו למלך של שכונת העוני הגדולה ביותר ברִיוֹ, ראש קרטל סמים, ואולי הפושע המבוקש ביותר בברזיל; גבר בעל עקרונות שניסה להשליט כללים של הגינות ושל צדק בזירת התרחשות אלימה ששלטו בה עד אז תרבות כנופיות רצחנית ומצוקה חברתית וכלכלית חריפה.

כנופיות רִיו הוא סיפור עלילה ברזילאי מרתק על כורי זהב ועל כמרים אוונגליסטים, על שוטרים מושחתים ועל בני-טובים מכורים לסמים, על פוליטיקאים דון-קישוטיים ועל ברוני סמים בעלי תואר במתמטיקה. במקביל, זהו גם סיפורו של השינוי הגדול שמתחולל בברזיל, על רקע יערות הגשם ובתי הכלא השמורים, שכונות העוני העלובות ומרכזי הקניות הנוצצים; וגם סיפור על דרכה של המדינה אל אור הזרקורים הגלובלי, וסיפור הקרבות הרבים על העיר ריו היפה והמקוללת, הנאבקת להשתחרר מרשת סבוכה של שחיתות, אלימות, סמים ועוני.

"שילוב של שובר שורות ועיר האלוהים."

רוברטו סביאנו (מחבר קאמורה)

המשך קריאה
  • ISBN: 3625405
  • גודל (עמ'): 360
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • Publishing Date: 12/07/2018
  • שם המחבר: מישה גילני
  • תורגם ע"י: דפנה לוי
  • זמין להשאלה: כן
id="Rio-8" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">

1 אדוּארדה

דצמבר 1999 - יוני 2000

וָאנֶסָה דוֹס סַנְטוֹס בֶּנֶווידֶס לא יְשנה. התינוקת שלה בוכה בעקשנות כפי שלא בכתה מעודה.

האם זה מזג האוויר? האביב המאוחר בריו דה ז'ניירו חם ודביק, ומבשר את בואו של "הנהר המעופף", הנדידה השנתית הנחושה של עננים טעוני משקעים שנאספים תחילה במרחק 300 קילומטרים מצפון לריו, כאשר כמויות מים עצומות לאין שיעור עולות מנהר האמזונס והיערות שלו ונעות דרומה. הנהר המעופף, שנתקל במערב במחסום של הרי האנדים, פונה מזרחה בפיתול מפואר ויורד למרכז ברזיל ולדרומה, בפנים הארץ ולאורך החוף.

בריו הוא ממטיר מבול, ובתוך שניות מוגבלת הראות לשניים או שלושה מטרים. בכל שנה מביאים הגשמים האלה הרס ומוות בדמות שיטפונות ומפולות עפר. העיתונים והטלוויזיה מתמלאים סיפורים נוראים על משפחות שטבעו מתחת לערימות בוץ וסלעים: במכוניות, בבתים, באוטובוסים שנסחפו לקרקעית של גאיות עמוקים. הפגיעים ביותר מכל ה"קַריוֹקַס", כפי שמכונים אנשי ריו, חיים בסְלאמס של העיר — הפָאבֶלוֹת.

בקהילות האלה מחוללות הסופות את ההרס הרב ביותר. הפאבלות צמחו ברוב המקרים בגבעות ובהרים הרבים מסביב לריו. מפולות עפר באזורים האלה עשויות לקבור עשרות בני אדם בתוך שניות. מערכות ניקוז פרימיטיביות, תעלות ביוב פתוחות, תלוליות של אשפה מרקיבה ושיטות בנייה מפוקפקות, כל אלה ניגפים במהירות בפני כמות המים האדירה. תקרות נסדקות וקורסות. פקעות סבוכות של חוטי חשמל חשופים גורמות לקצרים ומתלקחות לשעה קלה עד שהשיטפון מכבה אותן. מרצפות ומדרגות נעקרות ונסחפות במים.

כשמתפזרים העננים, נותרת לחות כבדה באוויר. לעיתים קרובות, רמות הלחות פשוט בלתי נסבלות. בלילה, העדר מיזוג האוויר בגבעות מפריע לשינה בג'ונגל של רעשים: קופים צורחים וכלבים מייללים; רטיטות בס עמוקות ממסיבות קולניות שנמשכות כל הלילה; טרטור מזדמן של כלי נשק חצי אוטומטיים; קרבות מילוליים סוערים בין גברים לנשים, אולי שיכורים, אולי סתם מואסים זה בזה.

בלילה כזה וָאנֶסָה, האם הצעירה, לא מצליחה לישון. העייפות מחווירה את העור החום הבהיר המעודן בפניה השלוות. זה קורה זמן קצר לפני חג המולד ב־1999. התינוקת שלה, אדוארדה, נראית קטנה מכפי גילה, תשעה וחצי חודשים, ולא מפסיקה לבכות. וָאנֶסָה מרימה אותה ומנסה להרגיע אותה, ומבחינה שהיא מזיעה הרבה יותר מהרגיל בחום כזה. צווארה נוקשה, נוטה הצידה בזווית חדה, וראשה נח ממש על כתפה השמאלית. בבוקר אומרת וָאנסה לבעלה, אנטוניו, שהיא לוקחת את הילדה לרופאה.

הרופאה המקומית מסכימה עם וָאנסה שהתינוקת ישנה כנראה בתנוחה לא נוחה ועיקמה את הצוואר. היא מחליטה לקבע את הצוואר במתקן אורתופדי מיוחד.

כעבור שבוע הצוואר עדיין נוקשה והילדה צורחת מכאב. אמה של אדוארדה לוקחת אותה לחדר המיון באחד מבתי החולים המקומיים.

אנטוניו הולך לעבודה, מתייסר בניצנים של תחושת אשמה. הוא חושש שהמצב המדאיג של בתו איכשהו קשור אליו. המשרד שלו, כמו בית החולים, נמצא בגאוויה, אחד משלושת הרבעים האמידים המקיפים את רוסיניה, שבה הוא נולד וגדל.

בשנים האחרונות התקדם אנטוניו בעבודתו בחברת "גלובוס אקספרס" והתמנה לראש צוות האחראי על חלוקת מדריך הטלוויזיה הנפוץ "רֶוויסְטָה דָה נֶט". תחום האחריות שלו כלל חלק גדול מהאזור הדרומי, שמצויים בו רוב האתרים המפורסמים בריו, למשל פסל ישו הענקי על הר קורקובדו והחופים של קוֹפָּקָבָּנָה ואִיפָּנֶמָה.

המשכורת הצנועה איפשרה לאנטוניו ולוואנסה לאסוף יחד סכום שהספיק לעזוב את הדירה הזעירה של אמו ולעבור לדירה זעירה משל עצמם. זה לא הרבה, אבל זאת התחלה, והופעתה של אדוארדה — דוּדָה — תינוקת נעימה ועליזה, הפיצה אור בבית הקטן. שני ההורים הרגישו בני מזל ונשאו את עיניהם בתקווה אל העתיד.

אבל עכשיו הילדה מאושפזת כבר חודש בבית החולים ומצבה מחמיר מיום ליום. הרופאים רושמים לה תרופות מתרופות שונות, ואף אחת מהן לא מועילה. הם סבורים שהיא סובלת מדלקת שחפתית של מח העצם, מחלה שניונית נדירה המתפרצת כתוצאה מזיהום חיידקי שפוגע בעצמות של חולי שחפת. גוש מופיע בצד הימני של צווארה ותופח לגודל ביצה.

האבחון שובר ממש את אנטוניו. הוא מניח, אומנם בטעות, אבל לא בלי היגיון, שהוא עצמו העביר את השחפת לבתו, הואיל והמחלה נפוצה ברבעים העניים בריו. שלטים שהוצבו באופן בולט בכניסה לרוסיניה מזהירים: משתעלים שלושה שבועות או יותר? פנו לרופא. ייתכן שחליתם בשחפת.

הזיהום הנישא באוויר מתפשט במהירות באזורים מאוכלסים בצפיפות, בייחוד בשכונות העוני, בדירות הקטנות שבהן נדחסים בני משפחה וחברים. שכיחות השחפת ברוסיניה גבוהה יותר מבכל מדינת ריו, ובחלק מהשנים גבוהה יותר מבכל ברזיל. עכשיו נדבקים במחלה בכל חודש כ־55 מתושבי רוסיניה.

ימים מעטים לפני שנולדה דוּדָה, חש אנטוניו כאב בגרון. המצב החמיר כשעבד בשמש ובגשם לסירוגין. הוא העדיף לחסוך את תלושי ארוחת הצהריים שלו, מטבע עובר לסוחר בפאבלה, כדי להבטיח שאמו ואשתו ההרה יאכלו כיאות. הוא סבל מחום גבוה ומכאבי ראש עזים ומעוררי הזיות, ולמרות זאת המשיך לעבוד עד שהתמוטט — ואז אובחן בשחפת.

בתו נולדה בזמן שהיה בבית החולים. במשך שבועיים נאסר עליו להתקרב אליה, ואחר כך אסור היה לו לישון בבית שמא ידביק אותה.

עכשיו דוּדָה חולה, ואנטוניו משוכנע שנדבקה ממנו, גם אם כמה חודשים לפני כן נאמר לו שהוא כבר לא מידבק.

דוּדה מתחילה סדרה של טיפולים אנטיביוטיים, אבל מצבה ממשיך להידרדר. היא מאבדת את התיאבון, מה שמחליש את כוחה להתגבר על המחלה, תהיה אשר תהיה. הוריה מבינים שבתם הקטנה אולי גוססת.

וָאנסה, בייאושה, שולפת את הקלף האחרון שלה. ביטוח הבריאות הצנוע של אנטוניו, במימון המעסיק שלו, מאפשר לו לבחור ברופא כללי מתוך רשימה נתונה. היא בוחרת שם באקראי, בחירה אשר במבט לאחור היא תייחס אותה לאצבע אלוהים.

היא מאמצת את הילדה בזרועותיה ומטפסת בעלייה המתפתלת התלולה ברחוב הראשי של רוסיניה, אֶסְטְרָדָה דָה גָאוויה. למטה האוקיינוס האטלנטי פוגש את החוף של השכונה האופנתית סָאוֹ קוֹנְרָדוֹ. מאחוריה שורות שיכורות של בתים בשלל צבעים המבצבצים מתוך הצמחייה הירוקה שעל צלע ההר ויוצרים את מראה הנוף המובהק של הפאבלה.

בתחתית הגבעה חוצה הכביש את הכביש המהיר המוביל מערבה והחוצה מריו. בכל בוקר עשרות אלפי אנשים עולים כאן על אוטובוסים ונוסעים לעבוד בחלקים האמידים בעיר: עוזרות בית, נהגים, פועלי ניקיון, זבנים וזבניות, בעלי מלאכה ומלצרים. וָאנסה עולה על אוטובוס חנוק מנוסעים. על פניהם של רובם פרושה ארשת של השלמה אדישה. האוטובוס יוצא לדרך, מיטלטל ומקרטע, ופניה של התינוקת מתעווֹת כאשר הצוואר הנפול מתנדנד מעלה ומטה ומצד לצד. ברור שהחוויה מייסרת את הילדה. אחרי הביקור אצל הרופאה הן לא יכלו לשאת עוד נסיעה באוטובוס, מה שחייב את וָאנסה להוציא סכומים ניכרים מהקופה המידלדלת על נסיעות במונית.

המרפאה נמצאת בבָּארָה דֶה טיז'וּקָה, אזור מגורים שהודות לסגנון הבנייה בו ולממדיו נוהגים להשוות אותו למיאמי מאז צמיחתו המהירה בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת. בָּארָה, במרחק של עשר דקות נסיעה במנהרות הארוכות, אבל במרחק של עולמות מהפאבלה, מתאפיינת בשדרות רחבות ידיים ובהן עשרות וילות ובתי מידות בסגנון אמריקאי בקהילות מסוגרות מאחורי שערים. יש בה גם קניונים שעליהם מתנוססים שלטי ניאון מצועצעים ושלטי פרסום ענקיים. בעשרים השנים שבהן התרחבה בָּארָה אירעה עלייה דרמטית בשיעורי האלימות העירונית מסביב לריו, מה שמסביר במידה רבה את כוח המשיכה של האזור לבני המעמד הבינוני. ההרים והלגונות המפרידים בינו ובין יתר חלקי העיר מקנים אולי תחושה של ביטחון רב יותר.

בָּארָה משדרת תחושה מלאכותית של העדר סכנה, אבל השירותים הציבוריים בה טובים. הרופאה בודקת את אדוארדה ואומרת שגם היא חושדת שאולי זו שחפת. חום גבוה, לצד גושים ונפיחויות דוגמת הביצה הקטנה בצוואר של דוּדה, עלולים להיות סימנים למחלה. אבל מאחר שהטיפול עד עכשיו לא הועיל, היא מפנה את הילדה ל"אִינְסְטיטוּטוֹ פרננדו פיגֵיירָה", מרכז רפואי המתמחה בטיפול בילדים, במתבגרים ובנשים.

כאן מפתיעים הרופאים את וָאנסה ואנטוניו ומודיעים להם כי לבתם אין שחפת. "אנחנו רוצים לקחת ביופסיה," אומר אחד מהם. המשך הדברים מזעזע את ההורים עד דמעות: "אנחנו חושבים שאולי יש לה סרטן."

השגרה היומית שלהם משתנה. וָאנסה נשארת לצד הילדה ביום ובלילה. אנטוניו מארגן את שעות העבודה שלו כך שיוכל להחליף את אשתו ככל האפשר — שניהם עייפים מאוד. הביופסיה מתבצעת בהרדמה מלאה, דבר שרק מוסיף לחרדה. כעבור שלושה ימים נוטלים הרופאים דגימת רקמה מהגוש שבצווארה.

התוצאות שליליות: אין סימן לסרטן.

עם המילניום החדש, עולה שאלה חדשה: אם זה לא סרטן, מה זה? התינוקת עדיין סובלת מכאבים. מתחת לעורה צומחים נגעים בקרקפת ובעמוד השדרה.

עוד בדיקות.

הפעם היא נבדקת במחלקת הילדים בבית החולים "לגונה", ליד הלגונה הגדולה שבטבורו של האזור הדרומי. וָאנסה נכנסת עם התינוקת, והרופאות ד"ר סוֹרָאיָה רוּשינוֹל וד"ר מריה סֶלִיָה גֶהָה מעיפות מבט מהיר בילדה. מחוץ לטווח שמיעה, ד"ר גהה מהנהנת בראשה אל עמיתתה. "היסְטוֹציטוֹזיס X."

זהו אבחון מרשים, וכפי שהתברר, גם נכון. מרשים מפני שהיסְטוֹציטוֹזיס X, או בשמה הרשמי, היסְטוֹציטוֹזיס של תאי לַנְגֶרהַאנְס (LCH), היא מחלה נדירה ביותר.

רופאים ניצבים מול שתי בעיות בנוגע לאבחון LCH. המחלה נדירה, ופוגעת באחד מכל 200,000 אנשים פחות או יותר. חלק מאנשי הצוות הרפואי ב"לגונה" אפילו סבורים שאדוארדה היא כנראה המקרה המתועד הראשון בברזיל. נוסף על כך: האבחון מסובך מאוד מפני שסימני המחלה עשויים להיות שונים מאוד מחולה לחולה.

LCH אומנם אינה סרטן, אבל היא מחקה כמה תהליכים שמזוהים עם המחלה הזאת — בייחוד שיבוט של תאים חריגים שמותקפים באכזריות בידי מערכת החיסון של הגוף עצמו. לפי התיאור של אנטוניו, העצמות של אדוארדה ממש התחילו להתפורר.

רק בשנים האחרונות הצליחו חוקרים להתמקד בסיבה הגנטית הסבירה למחלה. בתחילת שנת 2000 לא היתה הבנה כזאת, והחומר המקצועי בנושא היה קלוש.

בדומה לשחפת, המחלה מסוכנת יותר לבני פחות משנתיים לעומת ילדים מבוגרים יותר. התרופות החזקות למיגור המחלה מרפאות בין 80 ל־90 אחוזים מהחולים. אם לא מטפלים בה, היא קטלנית בחלק מהמקרים, אבל לא בכולם. במקרים אחרים היא נעלמת במפתיע כלעומת שבאה.

אדוארדה עדיין חלשה, ובכל זאת רושמים לה מנות מייסרות של כימותרפיה וניתוח. אלא שעכשיו, בפעם הראשונה, מסוגלים הוריה לחוש הקלה כלשהי; נראה כי ניתן להבחין בשביל שיחלץ אותם מהסיוט שהם חיים בו.

וָאנסה כבר נאלצה להפסיק לעבוד, והירידה בהכנסה המשפחתית מובילה לפיגורים בתשלום שכר הדירה. אין להם ברירה אלא לחזור לדירת אמו של אנטוניו, שגרה בה עם קרלוס, אחיו למחצה.

זאת דירת סְלאם טיפוסית. מרחב הוא אולי המצרך המוערך ביותר בפאבלה. אור יום בתוך הבית נחשב למותרות. בדירה שלהם אין אור בכלל. ואפילו בקרב המשפחה הקרובה, העדר פרטיות משמע ויכוחים שעלולים לפרוץ בכל רגע.

כדי להגיע לדירה יש לפסוע בטור עורפי לאורך סמטה צרה וארוכה, שעד מהרה נעטפת בחשכה. בעונה הגשומה השביל טחוב ומצחין. דלת הכניסה מובילה למסדרון זעיר לנעליים, והלאה לחדר המשותף, שגודלו כחמישה מטרים רבועים. שם ישנו אנטוניו וקרלוס בילדותם. נוסף על כמה מזכרות, יש בו תמונות עץ של חוֹרְחֶה (ג'ורג') הקדוש. עירוב של איקוֹנוֹגרפיה נוצרית ושל פולחנים אָנימיסטיים אפריקאיים, קַנְדוֹמְבְּלֶה ואוּמְבַּנְדָה. מרכז הפעילות החברתית בבית הוא השולחן הקטן שבאמצע החדר, ולידו ספה זוגית ושני שרפרפים. הקירות צבועים בצהוב מתקלף וסדקים ניכרים ברוב הפינות.

לחדר הרחצה, כאשר הכול בו תקין, יכול להידחס אדם אחד. כרגע הוא לא תקין ומהווה סיכון בריאותי. בחדר השינה, מאחורי חדר המגורים, ישנו הוריו של אנטוניו עד מותו של אביו. יש שם מיטה, ושידת מגירות שקשה להחליט אם היא שייכת לבית בובות או למציאות האמיתית. אנטוניו, וָאנסה והתינוקת יחלקו את החדר הזה.

ברוסיניה, מגורים כאלה מאכלסים בדרך כלל בין ארבע לעשר נפשות, שישנות לעיתים קרובות כמו סרדינים בקופסה — ראש מול רגליים. ובכל זאת, אפילו בממלכת העוני הזאת קיימים הבדלים דרמטיים. העניים ביותר חיים במה שאפשר לתאר במקרה הטוב כמחסה בנוי עץ, בטון או פח, בלי חשמל, בלי מים זורמים ובלי שירותים. אספקת החשמל והמים מתפשטת בהתמדה על פני הפאבלה ובמעלה ההר, אבל האספקה מקוטעת וסובלת מהפסקות ארוכות וחסרות הסבר.

הרופאים בבית החולים נתקלים בבעיה. המחט שמשמשת להחדרת התרופה לחזה של דוּדה ולזרועותיה פתחה פצעים חדשים. והמחלה מונעת מהם להירפא. יתר על כן, בכל הזדמנות תופסת התינוקת במחט ובצינורות ומנסה לתלוש אותם מעורה. היא לא מקבלת את התרופה. הדרך היחידה להעניק לה את הטיפול, מסבירים הרופאים, היא על ידי צנתר מיוחד שיוחדר עמוק בגופה.

עלויות הטיפול באדוארדה מאמירות. שני ההורים מותשים. המשפחה צריכה לקבל החלטות כבדות משקל. מוכרחים לעשות משהו בעניין חדר הרחצה: במצבו הנוכחי הוא יסכן את בריאותה של התינוקת במקרה שתחזור הביתה חלשה להחריד מבית החולים. מחיר הצנתר ושיפוץ חדר הרחצה עולים על משכורת שנתית, ולאנטוניו לא נותרו חסכונות. בינתיים, גם במשך היום, הוא מוכרח להחליף את וָאנסה במשמרות ליד מיטת התינוקת כדי לאפשר לה לנוח מעט.

הוא פונה לבוס שלו, שתמיד נחשב בעיניו לאדם הגון. שניהם יודעים שאם אנטוניו יתפטר ממשרתו, הוא לא יהיה זכאי לקבל 90 ריאל ברזילאיים שהמדינה תשלם לו במשך שישה חודשים במקרה של פיטורים. לכן הוא מתחנן בפני הבוס שיפטר אותו. הבוס מהסס. תחלופת העובדים גבוהה, ואנטוניו הוא העובד הוותיק ביותר ואולי גם הטוב ביותר שלו. לבסוף הוא מסכים לפטר את אנטוניו, אבל אומר לו שישמח לקבל אותו בחזרה בכל עת.

הוויתור הכפוי על העבודה מנחית מכה קשה על אנטוניו. הוא הצליח בתפקידו כמפקח. "הייתי מחלק את הצוות," הוא מספר, "קובע את לוחות הזמנים של כולם ומחליט מי עושה מה; במקביל, כמובן, המשכתי לעשות את החלק שלי בחלוקה... היו לנו אלפיים מגזינים בערך להפיץ בחלק של העיר שפשוט אי אפשר לנסוע אליו — הכול נעשה ברגל." התברר שהיה זה אימון טוב בלוגיסטיקה, נוסף על הניסיון שצבר בניהול של צוות עובדים.

הדברים היו אמורים להשתפר עוד יותר, כי אנטוניו השקיע את החסכונות הצנועים שלו בלימוד נהיגה. זמן לא רב לפני כן הוא קיבל רישיון, ועכשיו היה יכול לנהוג במכונית החלוקה. הוא אהב את העבודה, ועד שאדוארדה חלתה הצליח להחזיק את הראש מעל למים ולפרנס את אשתו ובתו. "הייתי מאושר," הוא אומר. "החזקנו מעמד, שילמנו את החשבונות שלנו וחסכנו קצת כסף. לא היתה לי סיבה להתלונן על שום דבר." לא נראה שהוא מעמיד פנים. הוא באמת נראה מלא געגועים.

אנטוניו זקוק לעוד 20,000 ריאל. הוא לא הטיפוס שמהמר. הוא לא מוכן לגנוב. סניף הבנק הראשון ברוסיניה נפתח רק אחרי יותר משנה, ובכל מקרה, לאדם מובטל חסר רכוש, שנולד וגדל בפאבלה, לא היה שום סיכוי לקבל הלוואה.

הוא מכיר רק אדם אחד שלא זו בלבד שיכול להלוות לו את הכסף, אלא אפילו ישמח לעשות את זה. רוב תושבי הפאבלה, וגם אנשים בעולם שמחוץ לה, מכירים אותו בכינוי לוּלוּ. בשנתיים האחרונות הוא היה הדוֹן הבלתי מעורער של רוסיניה. הוא מנהל את הסחר בסמים, הפעילות העסקית המשגשגת ביותר בפאבלה לצד אספקת גז וחשמל. הענף של לוּלוּ עשיר במזומנים. הוא מחלק הלוואות, בדרך כלל לדיירים שרוצים לקנות את הדירה שבה הם גרים. זה משרת מטרה כפולה: ממריץ את הכלכלה המקומית, שהמוסדות הפיננסיים הממוסדים יותר משרתים אותה רק בצמצום, אם בכלל; וממחזר את רווחי הסמים, שאלמלא כן, כמובן, היו כפופים למגבלות החוק.

האזור הקשוח ביותר בפאבלה נמצא כמעט בפסגה. זהו רוּאָה אוּם, "הרחוב הראשון", וכאן נמצא המשרד של לוּלוּ. מעל לרחוב הזה משתרע רובע לָבוֹריוֹ, שמשקיף על הנוף המרהיב ביותר בריו, ונראה נקי ומסודר יותר מיתר רוסיניה — רובע היוקרה של הפאבלה. כאן גר לולו.

אנטוניו חסר האמצעים מקדיש מחשבה רבה לצעד הבא שלו. הוא אף פעם לא התעסק בסמים, אף פעם לא השתמש בסמים, ואין לו שום כוונה לעשות זאת. האלימות הנלווית לעיסוק בסמים, הרקע שעליו התנהלו כל חייו, מקוממת אותו. אף אחד מחברי הילדוּת שלו לא בעסק. כולם, כמוהו, עובדים — נהגי מוניות, בנאים, מלצרים.

אבל הוא לא רואה שום דרך להיחלץ מהמצוקה הכספית. הוא לא משתף אף אחד בתוכנית שלו, גם לא את וָאנסה. ההחלטה היא שלו, לבדו.

אנטוניו מבקש מחבר שיש לו קשר אל לולו לארגן פגישה. זה קורה יומיים לפני יום הולדתו העשרים וארבעה, והוא יוצא בלב חרד להליכה הארוכה במעלה אֶסְטְרָדָה דָה גָאוויה. משמאלו האזור הנקרא קָשוֹפָּה; ואחריו עוד אחד משישה־עשר הרבעים של רוסיניה, דיוֹנֵיאָה. אחר כך הוא מגיע לרוּאָה דוֹיס, "הרחוב השני", המוביל אותו הלאה בכיוון הרחוב הראשון. מכאן אפשר להשקיף מגבוה כמעט על כל האזור הדרומי — במזרח נמצאת גאוויה, כמעט במרחק של זריקת אבן, פשוטו כמשמעו; ואז, בלב הכול, הלגונה, חוצצת בין עמק בּוֹטָפוֹגוֹ ובין גורדי השחקים של אִיפָּנֶמָה ולֶבְּלוֹן; אפשר אפילו להציץ על קוֹפָּקָבָּנָה; ואם פונים דרומה ומאמצים את המבט, אפשר להבחין בכמה מהווילות המפוארות של סָאוֹ קוֹנְרָדוֹ, מוסוות ביער האטלנטי.

זוהי עמדת התצפית השלטת ברוסיניה. מכאן אפשר לראות את כל הנכנסים והיוצאים. וכאן נמצא המשרד של האיש החזק ביותר ברוסיניה, הבוס של סחר הסמים בפאבלה.

אנטוניו יוצא להליכה הארוכה עם חברו. הוא עצבני, אבל נחוש בדעתו, ומתלבט איך לנסח את בקשתו ומה להציע בתמורה. הוא פָאוּסְט שמחפש את מֶפיסְטוֹפֶלֶס. אבל אנטוניו לא נכסף לידע אינסופי או לתענוגות ארציים. הוא רוצה רק שבתו תישאר בחיים, תתפתח ותגדל. הוא חש שחייו עומדים להשתנות, וכי אפשר שהדברים יסתיימו בכי רע. אבל בראשו הוא קורא תיגר על כל מי שיפנה אליו אצבע מאשימה: "ומה היית עושה במקומי?"

סמוך לפסגת אֶסְטְרָדָה דָה גָאוויה, ליד שוק קטן, יש פנייה חדה. זהו הקצה של רוּאָה אוּם. אומנם זה רחוב ראשי, אבל אפשר ללכת בו רק בטור, ועגלה אחת יכולה לגרום לפקק תנועה של הולכי רגל. אנטוניו מתקדם לאורך הרחוב, חולף על פני בארים וחנויות מכולת זעירות, על פני מוכר הדגים מימין ועל פני הקצב משמאל, נשמר מצואת כלבים, מפירות רקובים ומתעלות ביוב פתוחות, עד שהרחוב מתפצל לשניים.

אם פונים ימינה, השביל מתפתל עד מהרה בכיוון דרום־מערב לאורך צלע ההר הקרוי שני האחים, ולבסוף מגיע למטה אל האזור המסחרי — ואל הנורמליות.

אם פונים שמאלה נכנסים למעוז המסורתי של סוחרי הסמים. גברים, נשים וילדים מנמנמים או מפטפטים בעצלתיים, אבל רובם צופים בזרים העושים את דרכם למשרד של לולו. השמועה על בואם מטפסת הלאה, והמאבטחים של לולו ערוכים לקבל אותם בדרך שימצאו לנכון — אם בעוינות חמושה והחלטית ואם באדישות גלויה. מי שלא גר שם או עובד בקצה העליון של רוּאָה אוּם, על פי רוב זקוק לסיבה טובה באמת כדי להסתובב באזור.

אנטוניו פונה שמאלה. הוא לא מעורר את חשדה של חוליית האבטחה כי החבר מוּכּר להם. הוא מגיע לפסגה כמעט חסר נשימה, ועדיין עצבני. נדרש לו זמן רב להחליט לטפס במעלה רוּאָה אוּם, ועכשיו הוא נחוש בדעתו להמשיך הלאה.

אנטוניו מתקרב לסוף דרכו הארוכה למעלה בהר התלול. כשהוא מגיע ליעד, הוא נכנס בדלת הראשית. בעשרים וארבע שנות חייו הוא לא חווה שינוי יסודי כל כך כמו זה שבו התנסה בעקבות העלייה לרגל שהשלים זה עתה.