הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3 ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
1
0
כי בתחבולות
להשאלה

כי בתחבולות

עינב ועידו
להשאלה

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3 ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
1
0

במקום 39 

27.3 

במקום 39 

27.3 

גודל (עמ'): 329
מו"ל: ידיעות ספרים, משכל

תקציר

מעבר‭ ‬להיותה‭ ‬אחת‭ ‬מיחידות‭ ‬העילית‭ ‬של‭ ‬צה‭"‬ל‭, ‬אופפת‭ ‬את‭ ‬יחידת‭ ‬דובדבן‭ ‬הילת‭ ‬מסתורין‭ ‬בזכות‭ ‬הלוחמים‭ ‬המיומנים‭, ‬המבצעים‭ ‬והמשימות‭ ‬בלב‭ ‬האוכלוסייה‭ ‬האזרחית‭ ‬בַּשטחים‭, ‬כשהם‭ ‬מחופשים‭ ‬לאנשי‭ ‬המקום‭ ‬ומוכרים‭ ‬לציבור‭ ‬הישראלי‭ ‬בכינוי‭ "‬מסתערבים‭". ‬זה‭ ‬שנים‭ ‬שהידיעות‭ ‬על‭ ‬פעולות‭ ‬נועזות‭ ‬בעומק‭ ‬השטח‭ ‬והשמועות‭ ‬על‭ ‬אמצעי‭ ‬לחימה‭ ‬מתקדמים‭ ‬ומסווגים‭ ‬מציתות‭ ‬את‭ ‬דמיונם‭ ‬של‭ ‬רבים‭.‬

כי‭ ‬בתחבולות‭ ‬מעניק‭ ‬הצצה‭ ‬נדירה‭ ‬אל‭ ‬קרביה‭ ‬של‭ ‬יחידת‭ ‬דובדבן‭ ‬מבעד‭ ‬לעיניהם‭ ‬של‭ ‬לוחמים‭ ‬צעירים‭: ‬החל‭ ‬בימים‭ ‬הראשונים‭ ‬במדים‭, ‬עבור‭ ‬באימונים‭, ‬במעצרים‭ ‬ובחיסולים‭ ‬באזור‭ ‬רווי‭ ‬סכנות‭, ‬וכלה‭ ‬בהפוגות‭ ‬שבין‭ ‬הקרבות‭ ‬בתוך‭ ‬הווי‭ ‬החיים‭ ‬השוקק‭ ‬בבסיס‭.‬

מלבד‭ ‬ההתמודדות‭ ‬עם‭ ‬הסכנות‭ ‬הגלומות‭ ‬בשירות‭ ‬צבאי‭ ‬ביחידת‭ ‬עילית‭, ‬מוטלת‭ ‬על‭ ‬הלוחמים‭ ‬גם‭ ‬המשימה‭ ‬לגשר‭ ‬על‭ ‬שוני‭ ‬בתפיסות‭ ‬העולם‭ ‬שהביאו‭ ‬איתם‭ ‬מהבית‭ ‬ועל‭ ‬הפערים‭ ‬הסוציו–אקונומיים‭ ‬ביניהם‭, ‬כדי‭ ‬להפוך‭ ‬לצוות‭ ‬מגובש‭ ‬שבו‭ ‬ערבוּת‭ ‬הדדית‭ ‬עשויה‭ ‬להציל‭ ‬חיים‭.‬


עידו‭ ‬ועינב‭, ‬אשר‭ ‬שירתו‭ ‬כקצינים‭ ‬ביחידה‭ ‬בין‭ ‬השנים‭ ‬2003-1999‭ ‬וממשיכים‭ ‬לשרת‭ ‬כקציני‭ ‬מילואים‭, ‬חושפים‭ ‬כאן‭ ‬לראשונה‭ ‬אירועים‭ ‬מסמרי‭ ‬שיער‭ ‬שלהם‭ ‬היו‭ ‬שותפים‭. ‬חלק‭ ‬מהמבצעים‭ ‬אמנם‭ ‬הכו‭ ‬גלים‭ ‬בתודעה‭ ‬הציבורית‭ ‬ונחשפו‭ ‬באופן‭ ‬חלקי‭ ‬בתקשורת‭, ‬אך‭ ‬כעת‭ ‬אנו‭ ‬זוכים‭ ‬להתוודע‭ ‬לפרטי‭ ‬הפרטים‭ ‬של‭ ‬כמה‭ ‬מהפעולות‭ ‬הדרמטיות‭ ‬והמפתיעות‭ ‬ביותר‭ ‬שידע‭ ‬צה‭"‬ל‭, ‬פעולות‭ ‬שלעתים‭ ‬הסתיימו‭ ‬בטרגדיות‭ ‬שהותירו‭ ‬בַּלוחמים‭ ‬צלקות‭ ‬שלא‭ ‬יימחו‭ ‬לעולם‭.‬

המשך קריאה
  • ISBN: 3624953
  • גודל (עמ'): 329
  • מו"ל: ידיעות ספרים, משכל
  • Publishing Date: 24/12/2014
  • שם המחבר: עינב ועידו
  • זמין להשאלה: כן

1

6 בספטמבר, 2001. לפתּי בכוח את הידית ונזכרתי שבלילה שלפני בקושי נרדמתי. ראיתי בדמיוני שוב ושוב איך אל-עביד, שנמצא עכשיו כמה מטרים ממני, לוקח סכין קצבים מהדלפק ומתנפל על שושני, מפיל אותו לרצפת האטליז ומניף את הסכין באוויר בעוצמה כדי לפגוע בו. לא זכרתי כיצד, אם בכלל, הסתיים המאבק הזה.

עכשיו אחזתי בידית הפנימית של הדלת האחורית במכונית הפיק-אפ. לחלקיק שנייה חששתי שברגע הקובע, בחושך, לא אצליח למצוא את הידית. בתרגולות שביצענו אתמול משהו התפספס, ובאחד המקרים לא הצלחתי לאחוז אותה ברגע הפקודה, מה שעיכב את השלב הקריטי של הפריקה מהרכב. ועכשיו אסור שזה יקרה שוב. האחריות הכרוכה בלהיות הראשון שנחשף לרחוב הלחיצה אותי בכל פעם מחדש. הרי אם יחכה לנו חמוש כשנצא, אני אהיה זה שיספוג את הכדור. אני זה שצריך לדעת במדויק לאן לרוץ, להתאפס ראשון, כך באמצע היום, באמצע הרחוב ברמאללה. כף ידי הזיעה והחליקה מעט על הידית המתכתית, שברגעים האלה היתה לה תחושה של אקדח. המחשבה על כך שהידית עלולה לא להיפתח כשאקבל את ההוראה לצאת מהרכב לא עזבה את מוחי. ניסיתי לגרש אותה, אבל עכשיו היא ביקשה ממני למצוא פתרון.

האדרנלין הממכר של רגע לפני ההתפרצות החוצה התחיל לפמפם לכולם בוורידים. כמו סוסי מירוץ שממתינים להרמת המחסום לזינוק. כמה קילומטרים משם החלו כלי רכב צה"ליים להתקדם לצמתים המרכזיים שמסביב לאזור הפעולה.

שיפרתי את תנוחת הישיבה שלי בבטן הצפופה והחשוכה של הפיק-אפ. רגעים ספורים לפני כן התקבלה הפקודה ברשת הקשר לצאת לדרך, ועדיין לא הצלחתי למצוא תנוחה נוחה להעביר בה את הנסיעה, כך שאצליח לפרוק מהרכב בלי שהרגליים יהיו רדומות. "יש אינדיקציה," קיבלתי דיווח באוזנייה מהחפ"ק. "קבלו תיאור לבוש: ג'וני לבוש חולצת צווארון אפורה עם כיתוב לבן בחלק העליון הימני ומכנסי ג'ינס כחולים דהויים. צאו לדרך. תמשיכו בנסיעה לכיוון האטליז, תקבלו פרטים נוספים ברגעים הקרובים."

הפיק-אפ התקדמה מכיוון צומת איו"ש, מערבה לאורך רחוב אל-נהאדה, שהוביל לכיכר מנרה. בצדי הרכב היו מדבקות והוא השתלב בטבעיות בנוף. מעל לוח המחוונים היו מונחים מחרוזת מסבחה, מוחארם עם נייר טישו שלוף, חפיסת קאמל ובובה של כלבלב אפור קטנטן שראשו נע לצדדים בקצב של שיר שרק הוא שמע. בנקודה הזאת כבר היה אפשר לזהות את חנות הממתקים של עיקול ג'אעפר. הנסיעה הפכה אטית, והערכתי כי בעוד דקות מעטות כבר נוכל לראות את פסלוני האריות המפורסמים של הכיכר.

מצדי הרכב שמענו עוברי אורח מקומיים שדיברו בערבית, צפירות ממכוניות נוספות שעמדו בפקק וקריאות רוכלים מהחנויות הסמוכות. כבר היה אפשר לראות בבירור אנשים חולפים ממש בסמוך לרכב שלנו ואת המולת השוק בשעת צהריים. ריח מאפים, קפה מתוק, תבלינים וירקות חדר אל בטן הרכב שבו נדחסנו עם הכלבן והכלב אוסקר. בגלל החושך ראיתי רק את עיניהם של הלוחמים שישבו בספסל שמולי. מוזיקה קצבית ושמחה ליוותה את שירתו של זמר ערבי צעיר מאוד, ותהיתי אם הקולות מגיעים מאחת החנויות הסמוכות או מהטייפ שהופעל ברכב. הצלחתי להבין שמילות השיר מדברות על יום חדש של חופש ושל שחרור מהכיבוש.

על פי הסרטים שצילמנו יומיים קודם לכן ועל פי ניתוח עזרי המודיעין, שיערתי כי הפיק-אפ נמצאת כעת רק ארבע או חמש דקות נסיעה מהפנייה שמאלה. האטליז היה ממוקם כארבעים מטר ממנה, צמוד למדרכה הימנית.

דווקא כעת, בזמן אמת, כשתמונות ההמולה של הרחוב ניגלו אליי, הייתי שלֵו יותר. כאילו צפיתי בתוכנית בנשיונל ג'יאוגרפיק. רכז השב"כ, "שוקרי", סיפר לנו בתדריך לפני היציאה לשטח על מעלליו של המבוקש שיצאנו לעצור. הכרנו כבר את המבוקש מפעילויות אחרות וידענו שמשימה לא פשוטה עומדת לפנינו. באטליז עבד חבר של ג'מאל אל-עביד. ידענו שאל-עביד מגיע לבקרו מדי פעם ושזוהי הזדמנות חד-פעמית ללכוד אותו. שוקרי הדגיש בפנינו שיכול להיות שהפעם מדובר בביקור פרידה לפני הפיגוע הענק שאל-עביד מתכנן בימים הקרובים. לאיש מהיושבים בדחיסות בפיק-אפ לא היה ידוע אם קיימת דלת אחורית באטליז שממנה יכול אל-עביד להימלט. המידע המודיעיני גם לא סיפק נתונים ברורים על המבנה הפנימי של האטליז, וחשוב מכך, לא היה ידוע אם אל-עביד יעמוד עם חברו הקצב מאחורי הדלפק, שעשוי להגן עליו ולעכב אותנו שניות יקרות בדרכנו "לקטוף" אותו, או יהיה בחלל החנות. לא יכולנו לדעת אם נוכל להחנות את הרכב סמוך לכניסה לאטליז, ולא אם ברגע הפריצה פנימה אל-עביד החמוש יספיק לזהות אותנו, ואולי בכלל החבר שלו יהיה עם סכין הקצבים בידו ויֵצא לעזרתו. ידענו כי בכניסה לאטליז יש שלט בצבע תכלת שעליו כתוב בשחור "לחמג'י" וכי נוכל לזהות על פיו את הכניסה לחנות, בין כל החנויות הצפופות הסמוכות.

הפיק-אפ נעצרה כמאה מטר לפני הפנייה שמאלה. כעבור שניות אחדות החלו צפירות של מכוניות לייצר סלט עצבני של צלילים. הצלחנו לראות כי מריצת עץ המתנייעת על גלגל קדמי אחד, שעליה היו עמוסים כעכים, שקיות נייר עיתון זעירות עם זעתר, תרמוס מנחושת, קנקני מתכת קטנים, כוסיות זכוכית ופחיות שתייה, התרסקה על הנתיב הצר וחסמה את הכביש. נחיל שחור של קפה טרי החל לזרום על האספלט, ועוברי האורח נחלצו לעזרת בעל המריצה המבוגר. בתנועות זריזות הם סייעו לו להרים את פלטת העץ הרחבה, לפנות את השברים ולהעמיס בחזרה את הסחורה. רעש הצופרים מאחור התגבר. נזכרתי איך למדנו במסלול ההכשרה על רגישות האוכלוסייה הערבית למזון. היה חשוב לי לשמור על ריכוז, אבל בדקות שבהן המתנו לפינוי הכביש, מחשבותי נדדו.

אילו אני עצמי הייתי גדל כאן, כערבי במרכז רמאללה, האם הייתי עוד אחד מעוברי האורח הממהרים האלה העסוקים בענייני היום, או שמא הייתי בוחר לשתף פעולה עם כוחות ההתנגדות, ממש כמו המבוקש, ג'מאל אל-עביד, אחד מעושי דברו של רב-המחבלים אוסאמה בן-לאדן?

הפיק-אפ התחילה לנוע שוב. התקשיתי לנשום בחום. נחילי זיעה שטפו את גופי ונזלו על הגב מתחת לאפוד הקרמי. נתקפתי צימאון, ולרגע חשבתי להושיט את שפתי אל הקשית השחורה המחוברת לשקית שתייה בפאוץ' האחורי. אבל ניסיוני לימד אותי שאף פעם אי-אפשר לדעת כמה זמן תימשך השהייה ברכב. עדיף להתמודד עם צמא מעיק ולבלוע רוק מאשר עם שלפוחית לוחצת, אז ויתרתי. ניסיתי לחלץ קצת את רגלַי ולחדש את זרימת הדם אליהן, אבל שכחתי את הכלב אוסקר, ששכב במעבר הצר שבין שני הספסלים. דרכתי בטעות על זנבו של הרועה הגרמני, והוא הפר את הדממה המתוחה ביבבה חרישית.

המפק"צ צור תדרך אותנו באמצעות לחישות ותנועות יד.

כשלושים מטר אחרי הפנייה שמאלה עצר הנהג את הפיק-אפ. מיאלי ירד באטיות מהרכב אל המדרכה הימנית והחל להתקדם בנינוחות ברחוב אל עבר האטליז. ממכשיר הקשר בקע הדיווח: "סי יו בעדין." מיאלי עטה זקן עבות ושפמו היה מגולח. כמו מרבית העוברים והשבים בני גילנו, הוא לבש מכנסי ג'ינס בגזרת פדלפון, וחולצה דהויה, שעברה בירושה מדור לדור ביחידה במשך שנים, היתה תחובה במכנסיו. שערו היה לח ומסורק לצד. הוא בירך לשלום קשיש שחלף על פניו והתקדם אל האטליז.

במוחי חלפה תמונה של כמה מחברי השוכבים עכשיו בוודאי על גבם באיזה חוף ים, מלקקים ארטיק ונהנים ממראה הגלים והנערות בביקיני. התחלתי לדאוג מכך שעדיין לא הגיע דיווח מהאטליז. כבר עבר יותר מדי זמן מאז שמיאלי ירד מהרכב, הוא כבר היה אמור לזהות את ג'וני. ניסיתי לדמיין מה אראה כשארד מהרכב, מאיפה אל-עביד עלול לברוח ולאיזה כיוון. המתנתי לקבלת הפקודה המוכרת "פעל!" במכשיר הקשר, פקודה שנותנת את האות להתפרץ. המחשבות עזרו לי להתמודד עם המתח.

אל-עביד הוגדר כ"אדריכל פיגועים" שאחראי לרציחתם של יהודים רבים ושהשיא עוד לפניו. מחבל עם דם על הידיים. בחודשים האחרונים הצליח השב"כ להגיע למודיעין שלפיו אל-עביד מעמיק את הקשר שלו לארגון אל-קאעידה והוחלט שחייבים לשים עליו יד.

באותם רגעים בתוך האטליז ניהל מיאלי המזוקן שיחות נימוסין עם הקונים שהמתינו בסבלנות בתור הארוך.

זיהינו את מיאלי יוצא מהחנות ונשען על הברזלים מול פתחה. הוא הוציא מכיסו טלפון סלולרי ועשה עצמו מחייג. ברגעים שבהם לכאורה שוחח בטלפון, העביר לנו ולחפ"ק דיווחים בקשר.

"ג'וני עומד בתוך החנות בצד ימין ליד הדלפק. מתאים לתיאור לבוש."

מיאלי הצית סיגריית גולואז כחול והמתין בשלווה לתשובה מהחפ"ק שבאוגדה. מן העבר השני נשמע משפט בודד: "רשאים. בהצלחה."

מיאלי השליך את הסיגריה, התקדם במהירות לתוך החנות ולחץ על כפתור המשדר הקטן. ההוראה "פעל, פעל, פעל" הדהדה באוזניות של כולם. מיד פרקנו מהרכב החשוך אל הרחוב המואר. אור השמש הכה בפנים, האישונים התכווצו, שנייה ארוכה של התמזגות עם המציאות חלפה, והתחלנו לנוע באופן אוטומטי, מהיר ומדויק אל פתח האטליז, ממש כמו בתרגולת ברחבת הקשר ביחידה.

אני, שושני וורבר, שלישיית "הקטיפה", עטינו על פנינו מסכות שחורות ולבשנו שכפ"צים קרמיים. שושני ואני החזקנו את האקדחים האישיים שלנו וורבר אבטח אותנו מקרוב עם אם-16 מקוצר. התפרצתי לאטליז ראשון וחיפשתי במבטי את מיאלי. זיהיתי אותו. הוא אחז אקדח בידו הימנית ובידו השמאלית הצביע בכיוונו של אל-עביד כדי שאזהה אותו. חברו הקצב של אל-עביד ראה את אקדחו של מיאלי ומיד זינק לעברו.

שושני עקף אותי, בעט בעוצמה בדלפק והמם את הקצב המופתע עם הקת. קהל הלקוחות ההמום קפא במקומו. אחת הנשים המבוגרות הפילה בבהלה את הסלים שאחזה, ועל הרצפה התפזרו פקעות קטנות של בצלים וגרגירי אורז. אל-עביד ניצל את המהומה, פתח את הדלת החומה מאחוריו והחל לזחול לעברה מאחורי הדלפק.

כמו בתרגולת שביצענו מאות פעמים במסלול ובהכנות לפעילות, צעקתי לאל-עביד לעצור. אל-עביד לא הביט לאחור. החלטתי שאני יורה ולחצתי פעמיים על ההדק. ראיתי את רגלו של אל-עביד נשמטת הצדה מעוצמת הפגיעה, אבל הוא לא נעצר והחל חומק אל מאחורי הדלת.

"ברחן לשעה 12! ברחן לשעה 12!" דיווחתי בחוזקה בקשר.

זריהן השיב במהרה. "זריהן לוקח!" החוליה של זריהן, הכלבן ואוסקר איגפו בריצה את האטליז מהרחוב, בניסיון ללכוד את אל-עביד מאחורי החנות. עברו שניות ארוכות של שקט. צור המפק"צ התעשת ראשון ועבר גם הוא בדלת החומה, ואני בעקבותיו. שושני וורבר נשארו בחנות לאבטח את מיאלי ואת הרכב.

הדלת הובילה למסדרון מחניק, חשוך וארוך, שארגזים היו מונחים לכל אורכו, ובסופו, בצד שמאל, היו עוד שתי דלתות. צור בחר בימנית, שהיתה פתוחה למחצה. מעברה של הדלת הבחנו בגרם מדרגות. הצצנו למטה ולמעלה. לפתע נשמעו טפיפות באחת הקומות שמעלינו. התחלנו לרוץ במעלה המדרגות.

צור נתן הוראה בקשר לכלי הרכב הצבאיים לסגור את כל הצמתים מסביב ולא לאפשר לאיש לצאת מהמתחם. זריהן דיווח בקשר שהוא מזהה דם מרוח על גבי אחד מכלי הרכב החונים ברחוב שמאחורי החנות. ירדנו בגרם וחברנו לזריהן. שובל הדם היה מרוח על גבי כמה כלי רכב. נראה שלאל-עביד נגרמה פציעה רצינית ושהוא צריך תמיכה פיזית כדי ללכת.

עוברי האורח שחלפו במקום לא הספיקו לעכל את ההתרחשות והתבוננו בנו המומים. כוחות צבא רבים זרמו למקום, ותוך דקות מספר האזור נראה כמו הלש"בייה במתקן אדם מרוב חיילים. במשך שעות סרקנו את כל המבנים הסמוכים, את כלי הרכב, את המקלטים וכל דבר אחר שאל-עביד יכול להימצא בתוכו. עם רדת החשיכה קיבלנו הוראת קיפול. אל-עביד כבר אינו ברמאללה, קבע השב"כ.

הסתלקנו מהמקום. חשנו ברע. כולנו ישבנו בשקט בפנים מורכנות. אל-עביד חמק. שוב.

בבסיס החטיבה חיכו לנו אנשי השב"כ המאוכזבים. חברו של אל-עביד, הקצב, נמסר לשב"כ להמשך חקירה. הוא חרחר ומכנסיו היו מוכתמים בשתן.

פרקנו את נשקנו והורדנו את הציוד בשורות מסודרות ברחבת המסדרים של בסיס החטיבה. המפק"צ צור היה עצבני מהרגיל. הוא כינס אותנו וסיכם את המבצע בכמה משפטים קצרים. "אל-עביד ברח לנו. הצלחנו לפצוע אותו, אולי אפילו בצורה רצינית, אבל זה לא משנה את התוצאה - לא עמדנו במשימה שהוטלה עלינו לעצור אותו ולהביא אותו לחקירת שב"כ. אני מקווה שהפציעה הזאת תשבית אותו לתקופה ממושכת."

"המודיעין טעה. לא דיווחו לנו על הדלת מאחורי הדלפק," זינק זריהן להגנת הצוות.

"נגיע ליחידה ונבצע תחקיר מלא ומעמיק. תבדקו שכל הציוד הגיע. משוחררים."

בחדר האוכל של היחידה המתינה הפריסה המסורתית של אחרי פעילות, שכללה שניצלים עסיסיים מתובלים, פיתות ובגטים חמים, חמוצים, סלט עשיר קצוץ דק, צ'יפס מטוגן טרי ורך ובקבוקי קוקה-קולה ולימונדה קרים. ישבנו מאוכזבים מסביב לשולחן בדממה. אנשי המנהלה הגיעו לשמוע מה השתבש בעבודה.

למחרת, כשחזרתי הביתה לחופשת השבת, עמדתי בתור לקניית קפה ומאפה של בוקר, ושמעתי בחדשות השעה שמונה את קריינית הרדיו מדווחת בפתיחת המהדורה: "כוח צה"ל ממשיך בפעילות המבצעית לאיתור ולחיסול תשתיות הטרור ביהודה ושומרון. אתמול, יחידה מיוחדת של צה"ל פצעה מבוקש בכיר ברמאללה בניסיון, לעצרו. אין נפגעים לכוחותינו." תחושת החמצה הציפה אותי. איש מסביבי לא העלה בדעתו כי אני עצמי השתתפתי באותה פעילות.