הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.7 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
2
5
0
0
כיפת ברזל
אילן כפיר, דני דור
להשאלה

כיפת ברזל

אילן כפיר, דני דור
להשאלה

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.7 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
2
5
0
0
37 
37 
גודל (עמ'): 224
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

האמריקאים אמרו שאין סיכוי שהיא תצליח ליירט רקטות.
המתנגדים הסבירו בלהט שאין סיכוי שהיא תגן על שדרות ואשקלון.
הצבא התנגד לממן אותה מתקציב משרד הביטחון.
חיל האוויר ניסה לעכב את ההחלטה.
מבקר המדינה פירסם דוח קשה על ההתנהלות בדרך לפיתוח שלה.
ומול כל אלה, בגיבוים המלא של שני שרי ביטחון: עמיר פרץ שקיבל את ההחלטה ואהוד ברק שדאג לממש ולשמר אותה, המשיכו מאות מהנדסים, תכנתים ושרטטים ב"רפאל", ב"אלתא" וב"אמפרסט", לצד קומץ אנשים במשרד הביטחון, להאמין שמה שנראה בתחילה כפתרון הזוי, דבר שאיש בעולם עדיין לא הצליח לפתח כמותו, הוא זה שיגן על ערי ישראל מפני עשרות אלפי הרקטות מדרום ומצפון.
הספר "כיפת ברזל" מביא את הסיפור המופלא והדרמטי של הולדת מערכת ההגנה המיוחדת ושל האנשים שמאחורי ההצלחה הגדולה. מהיום הראשון שבו יצא קול קורא לתעשיות הביטחוניות להגיש הצעות להתמודד מול איום הרקטות ועד 27 באוגוסט 2014 - היום שבו יורטה הרקטה ה-735 במספר במבצע "צוק איתן".
יוסי מלמן היה הבולט בפרשנים והעיתונאיים שקרא מיד לאחר מלחמת לבנון השנייה לדרג הביטחוני והמדיני לפתח מערכות הגנה אקטיביות להגנת העורף. הוא ביקר את התנגדות צה"ל בכלל וחיל האוויר בפרט לפריסת מערכות הגנה כאלה. לפני שנודע על הכוונה לפתח את כיפת ברזל הוא הטיף לרכישת תותחי וולקן (פלנקס) שהגנו בהצלחה על צבא ארצות הברית בעיראק. לאחר שבמערכת הביטחון החליטו על כיפת ברזל הוא המשיך להאיץ לרכוש ולפרוס את התותחים האלה לפחות עד שתפותח כיפת ברזל. לעומת זאת הוא התנגד לשדולה שתבעה לפרוס את מערכות הלייזר שאותן כנה "חתול בשק".
יודגש עם זאת כי לאחר שפותחה כיפת ברזל והחלה בניסוייה הביע מלמן ספקות באשר ליעילות המערכת בכלל ובמיוחד ביכולתה ליירט פצמר"ים ורקטות שהטווח שלהם קטן משבעה ק"מ. כשבמערכת הביטחון התגאו באחוזי היירוט הגבוהים של כיפת ברזל הטיל מלמן ספק בנתונים שנמסרו. על רקע זה ובשל עמדתו המורכבת התקבע בצבור דימויו כמי שהתנגד לכיפת ברזל.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-552-921-0
  • גודל (עמ'): 224
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • Publishing Date: 07/09/2014
  • שם המחבר: אילן כפיר, דני דור
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

צינור נופל מהשמים

אזעקה לא נשמעה באותו היום. נשמע רק קול נפץ חזק, ונראה עשן סמיך שהיתמר מתוך בור קטן שנפער באספלט במרכז הכביש בעיר שדרות. אלי מויאל, ראש העיר, ישב באותו הזמן במרפסת ביתו, לא רחוק משם, נהנה כמו רבים מתושבי העיר מחופשת חול המועד פסח. רק כשהתקרב לבור, ובעקבותיו כמה שוטרים שהוזעקו אף הם, הוא הבין שהיו אלה רגע היסטורי ויום היסטורי. 16.4.2001 הקסאם הראשון שנורה על העיר שדרות.

יהודה בן ממן, קצין הביטחון של שדרות, הגיע גם הוא בתוך זמן קצר. מתוך הבור הקטן ביצבץ צינור ארוך. על הכביש מסביב היו רסיסים. נזק קל נגרם למכוניות שחנו בסמוך. כמה קציני משטרה ביקשו לדבר איתו ועם מויאל. "ירו שני טילים מעזה על שדרות," הם הסבירו וביקשו משניהם לא לדבר על זה. לא לייצר פאניקה מיותרת בעיר.

עמיר פרץ, אז יו"ר ההסתדרות, היה באותו יום בשדרות וישב שבעה על אביו. לימים סיפר שבחצר הבית היו אז לא מעט מבקרים שהגיעו לנחם אותו, וכשהתפשטה השמועה על טיל שנפל במרכז העיר, התרוקן הבית בתוך זמן קצר. הקסאמים ימשיכו ללוות את עמיר פרץ גם חמש שנים לאחר אותו היום, כשהוא כבר שר הביטחון, האיש שקיבל את ההחלטה האמיצה והגורלית כל כך ובחר בכיפת ברזל כמערכת שתגן על יישובי הדרום וגם על עירו שלו.

ישראל התמודדה בתחילת שנת 2001 עם אינתיפאדה חדשה ופיגועי התאבדות רצחניים במרכזי הערים. ב־1 בינואר התפוצץ מחבל מתאבד במרכז נתניה וגרם לפציעתם של 56 אזרחים. זה היה פיגוע ההתאבדות הראשון באינתיפאדה השנייה, שהחלה בסוף ספטמבר 2000, זמן קצר לאחר כישלון השיחות שניהל אהוד ברק, ראש הממשלה, עם ערפאת בקמפ־דייוויד ולאחר ביקורו ההפגנתי של אריאל שרון, ראש האופוזיציה, בהר הבית.

האיומים על מרכזי הערים היו מפחידים. מפחידים הרבה יותר מאותו צינור ברזל קטן שנחת משומקום בלבה של העיר שדרות. איש עדיין לא ידע איך בדיוק להתייחס לאירוע הזה ומה המשמעות האסטרטגית שלו, אבל פיגועי ההתאבדות כבר היו תופעה מוכרת וכואבת במציאות הישראלית. החל מינואר 2001 פיגוע רדף פיגוע: שלושה הרוגים בנתניה, 18 פצועים בגבעה הצרפתית בירושלים, שני הרוגים בתחנת דלק בכפר סבא, חמישה הרוגים בקניון השרון בנתניה והפיגוע הגדול בדולפינריום בתל אביב חודש וחצי לאחר אותו קסאם ראשון בשדרות, שבו נהרגו 21 בני נוער שבאו לבלות בערב שבת.

הכביש הסדוק מעט במרכז שדרות הפך לאטרקציה. מי לא ביקר שם. שרים, חברי כנסת, בכירי משטרה וצבא. צינור הברזל נבדק ונבחן מכל עבר. השכנים מעזה כבר נתנו לו שם: קסאם. שם שייחרת היטב בתודעה הישראלית, על שמו של עז א־דין אל־קסאם, גיבור מיתולוגי מוסלמי ומנהיג כנופיות בשנות ה־30 של המאה הקודמת. מאז כל רקטה שיצאה מעזה לכיוון ישראל קיבלה את השם קסאם. גם כשהיה ברור שמדובר ברקטות מתקדמות הרבה יותר; גראדים והרבה מעבר לזה.

הקסאמים הראשונים היו לא הרבה יותר מצינור וקצת חומר נפץ. ברצועת עזה עוד לא היו מפעלים ומחרטות משוכללות. התעשייה הצבאית של החמאס עוד לא החלה להתבסס במנהרות העמוקות שמתחת לעיר עזה ובמחנות הפליטים. בהתחלה השתמשו בתמרורים שניצבו ברחובות. חתכו את הצינור, מילאו אותו בברגים, במסמרים ובאומים כדי לגרום נזק גדול מעבר לפגיעת הרסיסים, דחסו לתוכו כחצי קילוגרם חומר נפץ וחיברו אליו מנוע רקטי פרימיטיבי, שהכיל תערובת של סוכר ואשלגן חנקתי, שני מוצרים קלים להשגה. אחר כך לקחו את הצינור, הציבו אותו על משגר לכיוון שדרות, הדליקו וברחו מהר. הכי פרימיטיבי שיש. דיוק לא היה כאן. אבל הרעש היה מפחיד. הטווח של הקסאמים הראשונים היה צנוע: לא יותר משלושה קילומטרים, וכדי להגיע לשדרות היה צריך לירות אותם ממש מנקודה די קרובה לגדר הגבול שמפרידה בין ישראל לרצועת עזה. בהמשך הצליחו מהנדסי החמאס לשכלל את המוצר. הדגמים המתקדמים יותר, קסאם 2 ו־3, כבר הכילו שמונה ועשרה קילוגרמים חומר נפץ והגיעו לטווח של עשרה קילומטרים. יותר לא היה צריך להגיע כל כך קרוב לגדר, והיה אפשר לשגר את הרקטה מכל נקודה בצפון הרצועה.

לקסאמים הראשונים היה בעיקר אפקט מורלי. התרעות לא היו, אזעקות לא נשמעו, מיגוניות לא הוצבו, וצינורות ברזל מלאים חומר נפץ נחתו לפתע מהשמים בקול פיצוץ אדיר. ברצועת עזה הפיקו את הלקחים והבינו שמבחינתם מדובר במלחמה מסוג אחר. האפקט המורלי הקשה הבהיר לחמאס שזה הכיוון שבו הם צריכים להתמקד. ההתחלה היתה צנועה. ארבעה קסאמים בלבד שוגרו באותה שנה לעבר שדרות, ובעיר הדרומית למדו לחיות עם האיום. את עיקר האש ספגו אז גוש קטיף והיישוב נצרים, שניהם במרכז רצועת עזה, לאחר שפצצת המרגמה הראשונה נחתה שם ב־1.1.2001.

בשנה הראשונה דיברו בשדרות על נסים. בלי נפגעים ומעט מאוד נזק לרכוש. אבל סלסילת הנסים החלה להתרוקן. ב־5.3.2002, שוב בחול המועד פסח, פגע קסאם ראשון בביתה של משפחת נעמת בשדרות. חזית הבית נפגעה, ואחד מילדי המשפחה נפצע בידיו וברגליו מהברגים שניתזו לכל עבר לאחר הפגיעה. שוב בלי התרעה, בלי אזעקה, בלי צבע אדום. האויב שמעבר לגדר, נלהב מההצלחה, הגביר את מערך הייצור ושיכלל את צינורות הברזל. בשנת 2002 שוגרו 35 רקטות לעבר שדרות. אנשי החמאס הפכו את העיר לאבן בוחן; מגרש הניסויים לתעשיית הקסאמים המתפתחת. העיר הפכה שם נרדף לאיום על הדרום. עסקים נסגרו. תושבים העדיפו למכור ולהסתלק. מחלקת הרווחה בעירייה ואחיות בתי הספר החלו לדווח על יותר ויותר תופעות של חרדה, בעיקר אצל ילדים. פחד מכל רעש לא צפוי. מכל דלת שנטרקת בחוזקה.

ולצה"ל אין פתרונות. ישראל לא מצליחה להפסיק את הירי, אבל גם אין תחושה של מצב חירום. 35 רקטות בשנה בקצב של שלושה שיגורים בחודש זה משהו שאפשר להמשיך לחיות איתו, מה גם שמדובר בדרום, הרחק ממרכז הארץ. אבל הטפטוף הופך לזרם שמתגבר בקצב מהיר. מעת לעת ישראל מנסה לפגוע מהאוויר במחרטות או בבתי המלאכה הפשוטים שבהם מייצרים את הרקטות, אבל הירי לא פוסק. בשנת 2003 שוגרו 153 רקטות מעזה. רובן לעבר שדרות. הבטן הרכה של ישראל. שנה לאחר מכן גדל המספר ל־283 רקטות. ואז, ב־28.6.2004, רושמת שדרות את שני הקורבנות הראשונים: אפיק זהבי בן הארבע ומרדכי יוספוב בן ה־49. שניהם נהרגו כשקסאם נחת ליד גן ילדים במרכז העיר. אמו של אופיר, שהביאה את בנה לגן כשהקסאם נחת, נפצעה קשה. הטראומה בעיר היתה קשה. "כבר התרגלנו שהקסאמים פוגעים בכבישים, לפעמים גם בבתים, אבל אי אפשר להמשיך לחיות כאן אחרי שמגלים שזה גם הורג," אמרו אז בעיר. השר נתן שרנסקי, שהגיע להלוויות בעיר, אמר ליד הקבר הפתוח ששום טיל לא ינצח אותנו, אבל הטילים המשיכו ליפול, ועוד קברים נחפרו בשדרות. שוב שני ילדים קטנים, יובל אבבה ודורית אינסו, שניהם בני שנתיים, נהרגו ב־29.9.2004, כשרקטה נחתה ללא כל התרעה ליד קבוצת ילדים במרכז העיר. עוד 30 בני אדם נפצעו.

צה"ל הגיב בעוצמה. כוחות גדולים ביתרו את רצועת עזה לשלושה חלקים. מסוקים תקפו מטרות, אבל הירי נמשך. רק בסוף אותה שנה, לאחר ארבעה קורבנות, שלושה מהם ילדים קטנים, הותקנה בשדרות וביישובי עוטף עזה מערכת כריזה, שממנה מושמעות המילים "שחר אדום" ומיד גם אזעקה. בהמשך שונתה הכריזה ל"צבע אדום". התברר שיש בשדרות יותר מדי ילדים בשם שחר, וההורים ביקשו לשנות את מילות ההתרעה... מרגע הישמע האזעקה יש לתושבי שדרות פחות מ־20 שניות עד נפילת הקסאם. במשרד הביטחון ובמשרד האוצר עוד לא סיימו להתדיין על הצבת מיגוניות וממ"דים בעיר, והמחסה היחיד הוא המקלטים העירוניים, שלרובם אי אפשר להגיע בתוך 20 שניות.

בישראל מתחילים להתייחס לרקטות הפרימיטיביות כאל איום חדש שיכול לשנות את מאזן ההרתעה עם החמאס. איום שחייבים למצוא לו פתרון.