הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
10 דירוגים
3
ממוצע
1
4
2
1
3
0
4
1
5
4
0
העולמות 2: העולם שלה
להשאלה

העולמות 2: העולם שלה

שובל מימון
להשאלה

דרג ספר זה מתוך 5
10 דירוגים
3
ממוצע
1
4
2
1
3
0
4
1
5
4
0

במקום 44 

28.6 

במקום 44 

28.6 

סדרה:‎ העולמות - 2
מו"ל: יהלומים

תקציר

אחזתי בעניבה שלו ומשכתי אותו קרוב יותר, שפתיי ריחפו מעל שלו, והריח שלו הצליח לגבור על ריחות הזיעה והאלכוהול.
"אתה שונא משחקים, מר קאלן? בסדר גמור, אז אני אהיה ישירה לחלוטין, בפעם הבאה שאראה אותך עושה החייאה מפה לפה למישהי, אני בחוץ. אני לא יודעת אם שמת לב, אבל גם אני לא חולקת את מה ששייך לי."
*************
כשאנה החליטה לומר 'כן' לג'ונתן, היא ידעה שזה לא יהיה קל.
היא הייתה מוכנה למבטים הביקורתיים,
ללחשושים מאחורי גבה.
לסכנה שאורבת בכל פינה חשוכה בעולם שלו.
אבל היא לא הייתה מוכנה לעוצמת הרגשות שהגבר הזה עורר בה.
אנה חשבה שהחלק הקשה ביותר של הסערה חלף, אבל היא טעתה. השלווה שהיא הצליחה להשיג הייתה בסך הכול אשליה. עכשיו היא נמצאת בלב הסערה, והחלק הקשה ביותר עוד לפניה.
כבר מאוחר מדי עבורה להתחרט, והשאלה היחידה שנותרה היא לא אם אנה תצליח להישאר לצידו של ג'ונתן, אלא אם היא תצליח להישאר בחיים בעולם המסוכן הזה שהפך לשלה.
העולם שלה מאת שובל מימון הוא חלק שני בדואט העולמות. רומן פשע עכשווי, מותח ומסחרר על הבנה, קבלה ומאבק על הדברים החשובים באמת. ספריה הקודמים: בעיני הצייד והחוזה יצאו בהוצאת יהלומים וכיכבו ברשימות רבי המכר במקומות הראשונים וזכו לסיקורים נלהבים בקרב קהל הקוראים.

  • ISBN: 70719-1104
  • מו"ל: יהלומים
  • Publishing Date: 14/07/2019
  • שם המחבר: שובל מימון
  • זמין להשאלה: כן

2

כשנפרדתי מג'ונתן השעה הייתה כבר שלוש בבוקר, והחיוך הטיפשי שלי לא הראה שום סימן לכך שהוא עומד להיעלם בזמן הקרוב.

במשך שעות כל מה שעשינו היה לנסוע במעגלים ולדבר. כשהיינו רק שנינו יכולתי באמת להיות אני, יכולתי להניח לגבר העקשן והמתסכל הזה לכבוש אותי מבלי לחשוש ממה שאחרים יגידו.

נכנסתי הביתה בדממה וצעדתי על קצות האצבעות לכיוון המדרגות, אבל אור בסלון גרם לי לשנות כיוון. אשקר אם אגיד שלא שמחתי לראות את אימי מכורבלת על הספה הקטנה. היא חיכתה לי הערב, מה שאמר שלא משנה כמה היא כעסה עליי זה לא היה מספיק כדי לגרום לה לא לדאוג לי.

לא רציתי להעיר אותה, אבל ידעתי שאם אניח לה להישאר בתנוחה שלה על הספה, כשהיא תקום מחר כל שריר בגופה יהיה תפוס, לכן ניערתי אותה בעדינות.

"אימא?"

היא מלמלה משהו לא הגיוני.

"אימא קומי, לכי למיטה."

היא פקחה את עיניה הישנוניות. "אנה, זו את?"

"כן, הגעתי הביתה. קומי לחדר."

היא הנהנה ונעמדה, שערה הבלונדיני הזדקר לכל עבר, והיא שפשפה את עיניה.

"את בסדר?"

שנאתי לשמוע את החשש בקולה.

"אני בסדר, אימא, בואי." אחזתי בידה ועזרתי לה לייצב את גופה המתנדנד. צעדתי יחד איתה לחדר שלה וסגרתי אחריי את הדלת.

הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי לחדר השינה שלי היה לשלוח הודעה לפפר, לבדוק שהיא בסדר, התשובה שלה לא איחרה להגיע.

~אני שונאת אותך~

צחקתי.

~גם אני שונאת אותך, פפר, נסי לא להיות קשוחה מדי עם ויל~

~לא מבטיחה כלום~

בחור מסכן.

חיברתי את הטלפון למטען, פשטתי את הבגדים ומיהרתי למקלחת, הנחתי למים החמים לשטוף מעליי את ריח הזיעה והעשן שדבק לגופי במועדון, וחלק קטן ממני התעצב על העובדה שעם הריחות הלא נעימים האלה נעלם גם ריחו המשכר של ג'ונתן.

ברגע שראשי נגע בכרית נרדמתי.

פתחתי את דלת הדירה השקטה ושחררתי אנחת תסכול.

פפר היא האדם המבולגן ביותר שהכרתי, בכל מקום היה כאוס: ספת העור האדומה נבלעה מתחת לערמת בגדים לא מקופלים, ושולחן הקפה השחור היה מלא בכוסות חד פעמיות ריקות. על שידת הטלוויזיה הקטנה נחה ערמה גבוהה של מכתבים שלא נפתחו ובמטבח לא רציתי להביט בכלל.

בדרך כלל הייתי מעירה את פפר ומאלצת אותה לנקות את דיר החזירים שבו היא גרה, אבל מאחר שאתמול נטשתי אותה, החלטתי להושיט עלה של זית. הנחתי את המאפים שקניתי בצד, הפשלתי שרוולים והתחלתי לנקות.

את הר הבגדים קיפלתי והחזרתי אותם למקומם, את ערמת המכתבים חילקתי לשלוש קטגוריות: זבל, חשבונות והתראות אחרונות.

כשניגשתי למטבח כמעט התחרטתי על ההחלטה שלי, אבל גידלתי זוג ביצים וטיפלתי במגדל הכלים המלוכלך. יכולתי להישבע שראיתי משהו זז בזווית העין שלי, אבל ציירתי לי גבול דמיוני כשזה נגע ליצורים חיים. אחרי מה שנדמה כמו נצח, ואחרי שהסרחתי מזיעה, החלטתי להכין קפה ולחכות עד שהריח המפתה יעיר את הגופה ששכבה בחדר הסמוך. לא נאלצתי לחכות זמן רב, ופפר נכנסה למטבחון הצר כשעיניה עוד עצומות.

"אלוהים אדירים, אישה, לא שמעת על מסיר איפור?!" כמעט פרצתי בצחוק כשראיתי אותה, המסקרה השחורה שהיא השתמשה בה אמש נמרחה על פניה בזמן שישנה, כך גם השפתון האדום, ושערה החום והשומני היה פרוע.

"התקלחת אתמול?"

היא פקחה עין אחת להביט בי, ואז הושיטה יד.

"אני לא נותנת לך קפה עד שאת לא שוטפת פנים."

"אני רוצה את המפתח שלי בחזרה," היא תיקנה אותי.

צחקתי. "בסדר, אבל קודם לכי לשטוף פנים כדי שנוכל לבלוס את המאפים שקניתי."

זה העיר אותה לחלוטין.

"מהמאפייה של ברוק?"

"בדיוק."

היא בחנה את השקית החומה על הדלפק. "תני לי עשר דקות."

"תתפרעי."

היא נעלמה בחזרה אל תוך המסדרון, ושנייה לאחר מכן שמעתי את רעש המים. בזמן שהמתנתי שהיא תחזור, החלטתי להניח את המאפים על צלחת ולמזוג את הקפה המהביל לשני ספלים גדולים.

עד שהיא יצאה, נאלצתי להכין קפה פעמיים, הייתי צריכה לדעת שעשר דקות אצל פפר זה חצי שעה.

"בנוגע לאתמול, גברת אנה..."

הושטתי לה את הספל החדש בחיוך. "לפני שתתחילי לצעוק עליי יש לי רק שאלה אחת."

"לכי על זה."

העברתי את עיניי על דמותה הרעננה. "אף פעם לא שמעת על בגדים?"

פפר נופפה בידה בביטול. "זה הבית שלי, תגידי תודה שטרחתי לשים מגבת. עכשיו בואי נעבור לצעקות."

התיישבתי על שרפרף המטבח הגבוה. "לכי על זה."

היא לגמה בזהירות מהמשקה הרותח, הניחה אותו על הדלפק והתחילה. "על מה לעזאזל חשבת אתמול בלילה?! לעזוב איתו ככה ולהשאיר אותי עם שומר הראש הדפוק הזה! בכל פעם שמישהו חמוד התחיל איתי, הפרצוף המפחיד שלו גרם לו לברוח. בגללו חזרתי לבד הביתה!"

רגע יכול להיות שהבנתי אותה נכון?

"את לא כועסת עליי שנטשתי אותך אתמול, אלא רק כי השארתי אותך עם ויל?"

"כן!" היא נופפה בידיה בחוסר סבלנות. "זה לא הוגן שרק את זכית לאקשן אתמול, גם אני רציתי קצת."

החלקתי לעברה את הצלחת מלאת הטוב, והיא לקחה קרואסון שוקולד עסיסי במיוחד ונגסה בו בעונג.

"קודם כול אף אחד לא זכה לאקשן אתמול."

"באמת?" היא דיברה בפה מלא, ונאלצתי לנגב את חתיכות הבצק שעפו עליי.

"תלעסי בפה סגור, פפר, אם עוד לא למדת את זה, אז כנראה נכשלתי בחינוך שלך."

היא התעלמה מהעקיצה שלי, אבל לא אמרה מילה בזמן שהמשיכה לחסל את המאפה הטעים.

"אז כמו שאמרתי לפני שנהיה פה גשום."

היא נעצה בי מבט כועס, אבל התעלמתי ממנה.

"אף אחד לא זכה לקצת אקשן, ואני ביקשתי מג'ונתן להשאיר את ויל להשגיח עלייך, לא ידעתי שהוא ייקח את זה רחוק כל כך ויבריח כל בחור ברדיוס של עשרה קילומטר."

"אוקיי, אני אסלח לך אם תספרי לי מה את וג'ונתן עשיתם אתמול."

לגמתי מהקפה שלי והיא צחקה.

"מהחיוך על הפנים שלך אני יכולה להניח שמה שזה לא יהיה זה היה משהו טוב."

"כן, דיברנו עד שלוש בבוקר."

"רק דיברתם?"

"כן."

"שקרנית."

ידעתי שאין מצב שאוכל להסתיר ממנה משהו.

"אוקיי, אולי היו מעורבות שם כמה נשיקות."

היא הרימה גבה בחוסר אמון.

"אולי טיפה יותר מכמה," לחשתי, לחיי התחממו במבוכה.

"אני חושבת שג'ונתן ראוי לאיזשהו פרס," קבעה פפר.

"הי! למה את מתכוונת?"

"את באמת בוחנת את כוח הסיבולת של הבחור."

משכתי בכתפיי ונגסתי בדונט בציפוי הסוכריות. "הוא יחיה."

"עם הרבה מקלחות קרות."

"עוד מעט קיץ בכל מקרה."

פפר צחקה. "אלוהים, אן, את רעה כל כך."

פערתי את עיניי וניסיתי להעמיד פני תמימה. "אני? למה את אומרת את זה?" הנחתי יד על ראשי. "הקרניים מציצות?"

"מתוקה, אף פעם לא הסתרת אותן."

שתיקה מנחמת נפלה בינינו, ובדיוק כשסיימתי את כוס הקפה שלי, היא הפרה אותה. "סיסיליה יצרה איתי קשר."

הכוס כמעט החליקה מידי.

"מה? מתי?"

היא נשכה את שפתה התחתונה בדאגה. "בשבוע שעבר."

"ולמה לא אמרת כלום?!"

"כי היו לך מספיק צרות משל עצמך, וחוץ מזה, זה היה בתקופה שהיית בברבדוס ולא בדיוק זמינה."

"פפר, הדבר הראשון שהיית צריכה לעשות כשחזרתי זה לספר לי. את החברה הכי טובה שלי, ולא משנה מה קורה בחיים שלי, את תמיד באה קודם."

"אני יודעת."

אחזתי בידה ולחצתי אותה בעידוד. "מה היא רצתה?"

פפר העבירה יד בשערה הרטוב. "היא רוצה שאבוא לפגוש את האחים הקטנים שלי. אלוהים, אנה, את מאמינה כמה חוצפה יש לאישה הזאת? היא לא דיברה איתי במשך שנים, היא לא באה להלוויה של אבא שלי! ועכשיו היא רוצה שאכיר את המשפחה החדשה שלה?!"

היא הסתכלה לכל עבר רק לא אליי, וידעתי שהיא עשתה זאת כי היא לא רצתה שאראה את עיניה הדומעות. קמתי מהשרפרף וחיבקתי אותה. היא נדרכה תחת המגע שלי ואז נרגעה באחת.

"אני מצטערת שלא הרגשת שאת יכולה לשתף אותי, פפר."

"זה לא זה, פשוט..."

"ששש... את לא צריכה להסביר כלום. הייתי חברה איומה בחודשים האחרונים, וזה יתחיל להשתנות מעכשיו, תגידי לי מה את רוצה לעשות ונעשה את זה.

את רוצה לפגוש אותה? אני אבוא איתך.

את רוצה להגיד לה ללכת לעזאזל? אני אהיה ממש לידך ואזרוק כמה מילים מובחרות משלי.

את רוצה לגלות איפה היא גרה ולהרוס לה את תיבת הדואר? אני אביא מחבט.

רק תגידי."

היא צחקה. "בינתיים אני פשוט רוצה להעמיד פנים שהיא לא קיימת."

חייכתי. "מי לא קיימת? אנחנו דיברנו על ג'ונתן ועל המקלחות הקרות שהוא עושה."

היא הרצינה. "את באמת חייבת לרחם על הבחור המסכן."

ניגבתי דמעה דמיונית. "ומי ירחם עליי?"

פפר גלגלה את עיניה. "את דרמטית כל כך."

"למדתי מהחברה הכי טובה שלי."

"ואת בהחלט תלמידה מצטיינת."

"תודה. ועכשיו מה את אומרת על מרתון מרלין? נכבה את הטלפונים שלנו, נגיף את החלונות ונבלה את היום רק שתינו?"

"זה נשמע נהדר."

התמתחתי. "מעולה, תלכי להתלבש, ואני אחבר את המחשב לטלוויזיה."

"את בטוחה אבל שאת יכולה להיעלם ליום שלם? שהחבר שלך לא יפרוץ לי את הדלת בחיפוש אחרייך."

גלגלתי את עיניי. "לכי להתלבש כבר."

היא צחקה ונכנסה לחדר שלה. מיהרתי לשלוח הודעה לאימי, לדייב ולכל מי שעוד עלול לחפש אותי היום, והסברתי למה לא אהיה זמינה, אבל לג'ונתן החלטתי להתקשר ולא לשלוח הודעה.

"הלו?" רק לשמוע את הקול שלו גרם לליבי להגביר את הקצב שלו.

"רק רציתי להודיע לך שהיום לא אהיה זמינה בטלפון בכלל."

"יש סיבה מיוחדת?"

"הזנחתי את פפר בזמן האחרון והחלטתי לפצות על זה בכך שנבלה את כל היום יחד ונצפה בסדרה האהובה עליה."

"אוקיי, תיהני מיום הבנות שלך, מיס בראון, ותשאלי אותה אם היא תרצה להצטרף אלייך למנהטן בשבוע הבא."

זה גרם לי להרים גבה בהפתעה. "מנהטן? לא ידעתי שאני אמורה לנסוע למנהטן בשבוע הבא."

"תתקיים פתיחה חגיגית של אחד המועדונים שלי, ואני צריך שתתלווי אליי בתור בת הזוג שלי."

"נחמד לדעת, אולי תדפיס לי לוח זמנים מסודר, ככה אדע איפה אני אמורה להיות בכל רגע."

"אם את מחפשת לריב, אנה, לא עכשיו, אני בדיוק אמור להתחיל פגישת עסקים."

נרתעתי, לא רציתי לריב איתו, בטח לא אחרי אתמול.

"סליחה, אבל להבא יהיה נחמד אם לפחות תשאל אותי לפני שתקבע עבורי תוכניות."

"אני..."

"לא רגיל," קטעתי אותו, "אני יודעת. בגלל זה אנחנו עדיין מדברים ולא ניתקתי."

"את לא היית מעיזה."

צחקתי. "שנינו יודעים שכן, אבל לפני שניגרר למריבה, אשמח להיות בת הזוג שלך בשבוע הבא, ותודה שהרחבת את ההזמנה גם לפפר. אודיע לך מאוחר יותר אם היא תצטרף אלינו או לא."

"בסדר גמור. שיהיה לך יום מהנה."

"תודה, גם לך." ניתקתי.

"נהנית לצותת לנו, מוזרה אחת?"

פפר צחקה והפסיקה לנסות להסתתר מאחורי הקיר.

"אם הצלחת לראות אותי זה אומר שהשמנתי."

"נכון," הסכמתי.

היא זרקה עליי את אחת מכריות הנוי. "את אמורה להגיד שלא השמנתי ושאני מושלמת!"

צחקתי, הנחתי את הכרית על שולחן הקפה והדלקתי את המחשב.

"אבל פפר, אמרת לי אף פעם לא לשקר לך, וחוץ מזה, זה רק אומר שיש יותר ממך לאהוב."

היא התיישבה על הספה ושילבה את ידיה בסימן מובהק של כעס. "אני שונאת אותך."

"אני יודעת."

"לא, את לא."

"אז אני בטוחה שתוודאי שאדע. עכשיו שנתחיל?"

היא הנהנה ובחנתי את המקום הפנוי לידה בחשש.

"אני יכולה לשבת או שתרביצי לי?"

"תנסי את המזל שלך."

התיישבתי לידה בזהירות, ואת האגרוף בכתף שהיא נתנה לי הרווחתי ביושר.

"עכשיו אפשר לראות," היא הכריזה באושר ולחצתי על פליי.

עשיתי כל שביכולתי כדי לקיים את ההבטחה שלי, ולאורך כל היום דאגתי שפפר לא תחשוב על אשת השטן שנטשה אותה כשהייתה ילדה.