הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
דלעת - מוצב אחד בלבנון
להשאלה

דלעת - מוצב אחד בלבנון

מתי פרידמן
להשאלה

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
42 
42 
גודל (עמ'): 208
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

זה סיפור על חיילים בחזית של מלחמה נשכחת. זה סיפור על הר גבוה בקצה רצועת הביטחון של דרום לבנון. זה סיפור על מוצב צבאי, "דלעת", שבו העבירו הלוחמים האלה את מרבית שירותם הצבאי. סביבם נוף עוצר נשימה ושקט פסטורלי, שנקטע מעת לעת, בלי אזהרה מוקדמת. זה סיפור על חיים צעירים המיטלטלים בין רביצה מכווצת בתעלות לבין יציאה לסיורים בלב לבה של ארץ החיזבאללה.

זה סיפור על דור שלם שברדיו שמע דיבורים על מזרח תיכון חדש, אבל בינתיים, עמוק בלבנון, ראה כיצד נולדת מלחמה מסוג חדש. מלחמה של מטענים ושל מצלמות ושל קרב על התודעה. מלחמה שבה החזק לא תמיד מנצח. 

 

מתי פרידמן שירת ב"דלעת", והסיפור שהוא מגולל בספר המפתיע והקורע שלפניכם הוא הסיפור שלו ושל חבריו, בני דורו, שהקיזו את דמם במלחמת שמונה-עשרה השנים של כיבוש ישראלי בדרום לבנון. מלחמה שלא קראו לה מלחמה. ב"דלעת" תגלו את הפנים האנושיות שמאחורי אירועים גדולים. בדלעת תגלו ספר מלחמה מופתי, חריג בסגנונו, המותיר את קוראו עם חומר רב למחשבה.

המהדורה באנגלית של "דלעת" נבחרה לרשימת 100 הספרים הטובים של השנה בעיתון "ניו יורק טיימס", ולאחד מ-10 הספרים הטובים של השנה באתר "אמאזון".

מתי פרידמן הוא עיתונאי, ושימש כתב של סוכנות הידיעות הבינלאומית AP ושל המגזין "ג'רוזלם ריפורט". במסגרת עבודתו שהה, בין השאר, בלבנון, מרוקו, קהיר, וושינגטון, מוסקבה וגאורגיה. פרידמן נולד בקנדה, עלה לישראל בגיל 17, ומתגורר עם משפחתו בירושלים.

ספרו הראשון של פרידמן, "תעלומת הכתר", זכה בפרס סמי רוהר לספרות ובפרסים נוספים בארה"ב ובקנדה. הספר תורגם לשבע שפות.

המשך קריאה
  • ISBN: 15100695
  • גודל (עמ'): 208
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • Publishing Date: 01/02/2017
  • שם המחבר: מתי פרידמן
  • זמין להשאלה: כן

1.

לילה ירד על ההר. לילה סמיך, אפוף ערפילים שרבצו על פסגתו ועיוורו את עיני השומרים. צללים נעו בין הסלעים, שיחים לבשו דמויות אדם. לזמן על ההר היה את הקצב שלו. חמש דקות בעמדת השמירה דמו לשעה; שעה ליממה; משמרת נמשכה נצח.

האויב לא נראה, רק קיומו הורגש גם ללא נוכחות פיזית או מוחשיות. הוא מתמחה בלהגיח ולעקוץ, להטמין מטעני צד, להפתיע במטחי ירי קצרים ובירי של טילים שמוצאים את דרכם מבעד לחרכי הירי של עמדות השמירה. אנחנו מתמחים בהמתנה.

תיעוד נאמן של הימים ההם, לו נערך, היה כולל כמות אין־סופית של הזיות, חלומות בהקיץ וחלקיקי מחשבות שמקורם בשיעמום, בפחד ובתשישות מייאשת, שהופרעו רק מעת לעת מכוחה של טרגדיה שהגיחה מבין הצללים, גבתה את מחירה ונעלמה. השקט המאיים שב על כנו ואנחנו יושבים וממתינים.

ארבע עמדות שמירה מקיפות את דלעת, מאוישות בלילות על ידי שומרים, אחד בכל עמדה. ארבעה חיילים אחרים, אנשי צוות, דחוסים בטנק, חוקרים בעיניהם את החושך. לא רחוק, בסבך, שוכב המארב. הוא יהיה הראשון להיתקל באויב, אם זה יחליט לפעול הלילה. השקט על ההר מאפשר לשמוע את ההתלחשויות, את רשרוש שקיות החטיפים שחיילי המארב מעבירים מיד ליד. בחמ"ל המוצב יושבים שני חיילים מול מתגים וכפתורים, לוגמים קפה בוץ מספלי פלסטיק, ממתינים לתעבורת קשר שמבוששת להגיע. ראשם נשמט, עפעפיהם נעצמים.

טרם עלות השחר אחד החיילים מעיר את חיילי המוצב. אפופי שינה הם מתגלגלים ארצה מתוך מיטות בנות שלוש קומות, נארזים באפודיהם, מותחים את רצועות קסדותיהם מתחת לסנטר. שמי לבנון חשוכים עדיין, עוד רגע יבקע אור חיוור מבעד לרשתות ההסוואה שעוטפות את המוצב. ענן כבד רובץ על ההר. מוצב דלעת בטרם אור ראשון הוא מצודה בודדת בתוך ים של ערפילים, מנותק מסביבתו, איננו שייך.

שגרת הבוקר קרויה "כוננות עם שחר" — ביטוי מליצי ומסורבל שנשמר בקפידה משום מה, ולא זכה לקיצור כפי שמקובל בעגה הצבאית. המילה המיותרת "עם" לא הושמטה אף פעם. זו דוגמה לפואטיקה שאפשר למצוא אפילו בצבא, אם מחפשים.

"כוננות עם שחר" היא זמן של התעמקות אישית והתבוננות סביבתית:

איפה אתה?

למה אתה כאן?

מי עוד נמצא כאן איתך?

האם אתה מוכן?

לְמה אתה מוכן?

היא אמורה לדרוך את אנשי המוצב, להזכיר מה אורב מאחורי השקט הפסטורלי. היא משרה מין אווירה של ייעוד. בדקות האלה זורם מתח של חיבור בינינו, מעין זמזום בלתי נשמע, שהיום אני מזהה כנוכחות אפשרית של המוות. חלק ממני מתגעגע למתח הזה למרות שחלקים אחרים התפכחו. אומרים שזו השעה המועדפת לתקיפה על ידי כוחות החיזבאללה, אך בכל התקופה ששהיתי בדלעת הם לא תקפו עם שחר.

אני זוכר את עצמי עומד עם אור ראשון בתעלה, המסך עולה על הנוף הפרושֹ מתחתי, מתאמץ לזכור שהאויב שם, בלתי נראה, אך מוצא שמחשבותי נודדות אל מעבר לגדרות התיל, אל המדרונות המיוערים, לכפרים השוכנים משני צדי ההרים, אל הנהר הזורם מתחתינו אל הים התיכון. הכול היה שקט ודומם כל כך, עד שדימיתי לשמוע את ההר מדבר אלי. אני לא בטוח שידעתי בשעתו לתת פרשנות לדבריו, אך כעת נדמה לי שהוא שאל, "מה אתה עושה כאן?" "מדוע אינך חוזר הביתה?"

גם היום, ממרחק של שנים, ההר מדבר אלי. זה מפתיע, אך אני מוצא שקולו לא דועך בחלוף הזמן. אם כבר, הוא מתגבר ונעשה ברור יותר. וגם עכשיו אני שם.