הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
בודאי ישנה אהבה
להשאלה

בודאי ישנה אהבה

רן ובר
להשאלה

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
44 
44 
גודל (עמ'): 278
מו"ל: דני ספרים

תקציר

בשעת מריבה, לפעמים הוא מצליח להישיר מבט, ודרך כל הכאב עדיין לומר: בוודאי ישנה אהבה. זה ידרוש הרבה עבודה משנינו, אבל אני מאמין באהבה שקיימת מתחת לחורבות חיינו. אם לפחות אחד הצדדים אומר את זה - נס יכול להתרחש.
(מתוך הספר)
בדיחה ידועה מספרת על זוג קשישים שהלכו אט אט ברחוב כשהם נתמכים זה בזה. ראה אותם בחור צעיר ושאל: תגידו, איך נשארתם יחד כל כך הרבה זמן? ענו בני הזוג: בדור שלנו, אם משהו שבור – מתקנים אותו.
בודאי ישנה אהבה צועד בעקבותיו של הסיפור מעשה מאבידת בת מלך של רבי נחמן מברסלב המתאר מסע של כמיהה, חיפוש וגילוי. דרך הסיפור ובשילוב עצותיו ומעשיותיו הנפלאות של רבי נחמן נפרסת לפנינו דרך חדשה שתעביר אותנו תהליך מלא תקווה לניעור שכבות אבק מעל הלב וגילוי הרצון האנושי הבסיסי ביותר – לאהוב ולהיות אהובים.
הספר מציע להילחם על האהבה, לא להתייאש מהחיפוש אחר זוגיות ולא לוותר עליה .
'בודאי ישנה אהבה' הוא ספרו השישי של רן ובר, מחבר רבי המכר 'סוד הנקודה הטובה' ו'להיות בשמחה', ומובאים בו בשפה פשוטה וברורה תובנות וכלים לעבודה זוגית ואישית. הקריאה בספר יכולה לחבר אותנו שוב אל האמונה שלמרות כל הקשיים בדרך – בוודאי ישנה אהבה.
״ספר נפלא שמזמין את הקוראים להעמיק בסיפורו של רבי נחמן מזווית זוגית, העמקה שמטרתה אחת: לעורר את הקשר ולהוסיף בו טוב, אמת וחיות".
ד״ר יחיאל הררי
״הזדמנות מקורית ומאוד אינטליגנטית להיחשף לדרכו ולתורתו של רבי נחמן".
שי גולדן
״במילה אחת: וואו! רוצו לקנות!״
יעלי איבר

  • ISBN: 313-5027
  • גודל (עמ'): 278
  • מו"ל: דני ספרים
  • Publishing Date: 07/07/2019
  • שם המחבר: רן ובר
  • זמין להשאלה: כן

בדרך סיפרתי מעשה

עָנָה וְאָמַר: בַּדֶּרֶךְ סִפַּרְתִּי מַעֲשֶׂה, שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה שׁוֹמְעָהּ הָיָה לוֹ הִרְהוּר תְּשׁוּבָה. וְזוֹ הִיא:

תורה שמתאימה גם לדרך

פתיחת הסיפור במשפט הזה אינה סתמית. זוהי אמירה שמתייחסת לעניין הדרך. כולנו בדרך. לפעמים אנחנו מרגישים שתעינו קצת בדרך, ולפעמים נדמה לנו שאנחנו ממש בתחילתה. יש גם כאלה שחושבים שכבר הגיעו לסופה, ואז שוב הבינו שהם רק מתחילים.

זוגיות היא דרך. היא לא מצב סטטי. כדי להתחיל לעבוד עליה צריך להסכים לזה, להסכים לכך שאנחנו בתהליך. העובדה שזוג התחתן לא אומרת שהוא הגיע ליעד ומעכשיו הכול יזרום באופן קל ונוח, אלא שעכשיו יש לו בסיס וקרש קפיצה לבנות קשר אמיתי.

לפעמים מתעוררת התנגדות קשה לתפיסה הזאת של הדרך. הפכנו מכווני מטרות ויעדים עד כדי כך שהדרך נעשתה לא רלוונטית. ״אם רק נעבור את המכשול הזה הכול יסתדר״ או ״תגיד לי מה צריך לעשות כדי שזה ייפתר״ הן תפיסות מאוד רווחות ומושרשות. ההנחה היא שהמישור הבטוח הוא היעד, אבל רבי נחמן מלמד אותנו שהחיפוש וההעמקה גדולים וחשובים הרבה יותר מכר המרעה הנוח.

כל ספורטאי אמיתי יודע שהיעד והמטרה הנוכחיים הם רק קרש הקפיצה אל היעד הבא. תשאלו כל איש עסקים וגם הוא יסכים עם הקביעה הזאת. אבל משום מה בחיינו הפרטיים אנחנו חיים באמונה ש״עוד מעט הכול יסתדר״, ואז לא נצטרך יותר לעמול, להשתפר ולהעמיק. ההבנה שהדרך היא עצמה המטרה יכולה לשנות את צורת ההסתכלות שלנו על המבוכות שיהיו מנת חלקנו ועל המכשולים שעומדים בדרכנו.

תמיד יש עמוק יותר ואמיתי יותר. גם מי שהקשר שלו נראה טוב על פניו, צריך לבדוק - האם יש יותר מזה? האם יש אזורים בקשר שלנו שהזנחנו ואנחנו מעדיפים לא לגעת בהם? נקודות שהתרגלנו לנוע סביבן כמו מכשול שאינו מורגש, במקום להעלות אותן על פני השטח ולבחון אותן? צריך לדעת שמה שלא הסכמנו לגעת בו - יישאר קפוא ויהיה כאבן נגף. יכול להיות שזה לא הזמן להתחיל להציף קושי, לדוגמה אם אנחנו לקראת לידה מבורכת או שאחד מבני הזוג בדיוק מחליף עבודה. גם זאת שאלה שצריך לתת עליה את הדעת. העיקר הוא לא לוותר על הדרך. להבין שהיא עודנה ארוכה יותר ממה שאנחנו חושבים, ושאנחנו תמיד בתנועה, שהרי החיים עצמם הם תנועה אינסופית.

נכון שפעמים רבות הפער נראה עצום, כמעט בלתי ניתן לגישור. “אנחנו פשוט לא מתאימים!״ קוראים בני זוג בנחרצות, ובעיניהם נראית בבירור האפשרות של פירוק הקשר או במקרה הקיצוני יותר - פירוק בית ומשפחה. כאילו שכדי להתחיל לעבוד על קשר זוגי אמורות לשכון בבית אידיליה והסכמה על כל דבר. צריך להבין שמטרתו של קשר זוגי היא לאו דווקא הרמוניה.

מטרתו של הקשר הזוגי היא תיקון של כל אחד מבני הזוג, ויצירת שותפות אמיתית ואחדות ביניהם. הקשר מעמת אותנו באופן חסר פשרות עם המגבלות שלנו, עם הרגשות הלא פתורים שלנו עם המידות שעדיין לא תיקנו. לשם כך נתנה ההשגחה לכל אחד מאיתנו בן זוג שיאפשר את התיקון הזה בצורה הטובה ביותר. לפעמים נדמה לנו שהפער בינינו הוא מכשול, אבל בהסתכלות של תיקון נגלה כמעט תמיד שדווקא השוני הוא המתנה הגדולה ביותר, שהרי כל מה שאני אינני - נמצא אצל בן הזוג שלי, וממנו אוכל ללמוד.

נקודה להתבוננות:

אילו תלונות יש לבן או בת הזוג שלי עליי, והאם, כשאני נמצא רק עם עצמי ולא צריך להדוף אותן, אני יכול למצוא בהן נקודה של אמת? האם לבן הזוג יש תכונות שמשלימות אותי, תכונות שאולי יוכלו לעזור לי בתיקון שלי?

כולנו בדרך

לפעמים נדמה לנו שרק אנחנו לא בסדר. כולם כבר התחתנו, כולם כבר הסתדרו, לכולם יש שלום בית, פרנסה וילדים מחונכים. רק אצלי יש בעיות. או שאני לא נשוי וזאת ההוכחה לבעייתיות שלי, או שאני נשוי, אבל רק לנו קשה כל כך וכל השכנים חיים באידיליה, או שאולי אני נשוי בשמחה אבל יש לי קשיים בגידול הילדים.

יש גם בעיה הפוכה: מי שחושב שהוא מושלם, שהכול אצלו בסדר. האם עבדת על הזוגיות? האם עשיתם דרך ביחד? לא. אשתי מדהימה, אני מדהים. אז ראשית, אם כך באמת המצב, אשריכם וטוב חלקכם. אבל מעבודה עם זוגות רבים אפשר לגלות שמה שאדם מכנה “טוב״ הוא רק תחילת הקשר. העובדה שחיים יחד בנוחות כמו בדירת שותפים, עדיין לא מצביעה על עומק של קשר. צריך להתרגל ל״תפיסת הדרך״ ולעובדה שכולם נמצאים בדרך ואף אחד לא מושלם.

אני זוכר שבמסע האישי שלי, בשלב מסוים התחלתי לגלות כמה חורים יש בסירה, וכמה חסרונות וקשיים יש בתוכי. המון דברים שלא הייתי מודע להם צצו וצפו על פני השטח, והרגשתי כאילו אני האדם עם הכי הרבה בעיות בעולם. חבר טוב, שהוא גם מטפל עתיר ניסיון, ששיתפתי אותו, חייך ואמר: נראה לך שזה רק אצלך? כולם, גם אלו שנראים הכי מוצלחים, עמוק בפנים חווים את אותו חוסר ביטחון ואת אותן תחושות קשות. פעמים רבות הם אפילו לא מודים בזה בינם לבין עצמם, אבל כולם חווים קשיים.

זה נשמע אולי כמו נחמת טיפשים. מה אכפת לי שלאחרים יש בעיות? הרי אני צריך לפתור את הבעיות שלי ושל אשתי! אלא שלעובדה שלכולם יש ייסורים, לכולם יש קשיים, יש משמעות רבה בשבילנו. היא מבהירה לנו מצד אחד שהקשיים שלנו הם לא טעות, ומצד שני שאנחנו לא דפוקים.

אם רק לי יש קשיים, אולי יש אצלי בעיה שאי אפשר להתגבר עליה. אולי משהו אצלי ממש לא בסדר. אבל אם אני מבין שהקשיים הם מנת חלקם של כולם, זה אומר שאפשר וצריך לעבוד על הדברים ולא להתייאש, להמשיך ולחתור אל הטוב. לאחר שהתחלתי לעסוק בטיפול ובייעוץ זוגי ואישי גיליתי את זה בעצמי. בכולנו יש המון טוב ולכולנו יש קשיים. בקיצור, כולנו בדרך.

לעבוד בדרך זה לעבוד בתנועה

פעם פגשתי אדם בסוף שנות השלושים לחייו, שרצה להתחתן אבל אמר לי שהוא מבין שזה לא הזמן. עיניו, שקמטי צחוק זעירים נחרשו סביבן, הביטו בי ברצינות. לא הזמן? שאלתי. כן, הוא אמר. הבנתי שאני צריך לתקן כל מיני מידות בתוכי ואם לא אתקן אותן, איך אתחתן? אני לא מוכן לחיות בזוגיות מקולקלת כמו זאת שראיתי אצל הוריי או אחיי. אני צריך קודם כול לעבוד על כל הדברים האלה, ורק אז אוכל להתחתן...

פעמים רבות אנחנו מחפשים את היעד ולא מוכנים לסבול את הדרך, בטח שלא במשותף. הבחור ההוא רצה להגיע למקום מושלם, מקום שבו לא יהיו לו בעיות, מקום שאין בו בורות ושוחות. הוא לא רצה לפגוע ולא להיפגע. אבל רבי נחמן אומר שאת המעשה הוא סיפר דווקא בדרך.

לא צריך להגיע למקום מושלם כדי להתחתן. לא צריך להיות בעל ניסיון של עשרים שנה בתחום כדי להתקבל לעבודה. לא צריך להיות מושלם כדי לחיות. להפך, צריך לקחת את כל מה שיש בתוכנו ולהסכים ולהודות שאני לא מושלם, שאני בדרך. זה נקרא לעבוד בתנועה, לשפר תוך כדי, ולמעשה תוך כדי כל החיים.

תרגיל:

מה אני דוחה כרגע לשלב מאוחר יותר שבו אהיה ״מוכן לגמרי״? האם זה באמת נכון ואמיתי, או שזה נובע מפחדים בלבד? גם לעשות דברים טרם זמנם זה לא נבון, אבל האם ההשתהות בנושא הזה היא אמיתית, או שמשהו חוסם אותי? לפעמים כדאי להתייעץ עם חבר קרוב או עם בן או בת הזוג. איך הם מסתכלים על הנקודה הזאת מהצד? מה הם יכולים להאיר לי בנושא?

הרהור תשובה

שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה שׁוֹמְעָהּ הָיָה לוֹ הִרְהוּר תְּשׁוּבָה.

מהי תשובה? תשובה מגיעה כשאדם מגיע להכרה שהוא עשה משהו שאינו ראוי ולא מתאים לו, והוא רוצה לשנות את זה. תשובה היא גם להשיב דבר למקומו, למקורו.

אחת הטענות הידועות בזוגיות היא: הוא אף פעם לא מבקש סליחה. היא אף פעם לא מוכנה לרדת מהעץ ולהודות בטעויות שלה. אנחנו לא רוצים להודות בכך שטעינו. למה? אחת הסיבות היא שאנחנו מפחדים שהדבר ישמש כתחמושת נגדנו. סיבה נוספת היא שאנחנו חוששים שהתדמית שלנו תיסדק אם נודה שטעינו. עוד נקודה היא הזיהוי המוטעה בתוכנו, שאומר שאם אודה בטעות זה מוכיח שאני עצמי פגום. אולם כפי שנבין עוד מעט, זה בעצם בדיוק להפך.

מה באמת קורה אם אני מוכן להודות בטעות שלי? איך ההכרה וההסכמה שטעיתי והעובדה שאני מצטער על הטעות יכולה לשנות את החיים שלי ואת הזוגיות שלי לטובה?

המפתח הוא רב שלבי: ראשית, האמת המרה היא שעשיתי טעות, התנהגתי שלא כראוי. זאת האמת, ואם אני מודה בה כבר יכול להיפתח משהו בינינו. אם אני לא מוכן להודות באמת, אני מתבצר בתוך עמדה מצטדקת, וזה יוצר בינינו מרחק, משום שעכשיו אני חייב להתבצר בעמדתי ולהגן עליה.

שימו לב: כשאני לא מודה בטעות אלא להפך, מנסה להוכיח שאני צודק (למרות שביני לבין עצמי, אם אוכל לעצור לרגע ולנשום אודה שהייתי לא בסדר), הטעות הופכת לשקר. עכשיו אני צריך לבנות קירות תומכים לטעות שלי ולהתחיל להצטדק. נסו להיזכר כמה זה מעצבן כשהאדם שמולך מנסה להצטדק במקום להודות באמת פשוטה.

זהו העומק הראשון, או השלב הראשון במפתח. העומק הבא הוא שבעצם העובדה שאני מודה בכך שטעיתי, אני כביכול מנתק את עצמי מהטעות. נשמע מוזר? אם הודית בטעות אז עכשיו אתה לא בסדר, נכון? אז זהו שלא. הייתי לא בסדר. עכשיו אני מסתכל על זה ומודה בטעות שעשיתי, ולכן אני עובר לצד השני. אני משקיף על הטעות ורואה אותה כדבר לא נכון, אני לא מזדהה איתה יותר, אני לא מתנצח ומנסה להוכיח שהיא נכונה.

כשאני מסכים שהתנהגתי לא כראוי, פירוש הדבר הוא שאני רואה את עצמי נפרד מהטעות. נכון שאני עשיתי אותה, ואני מקבל עליה אחריות, אבל העובדה שאני מודה בכך מעידה על כך שמדובר בדבר חיצוני לי, שאינו שייך אליי. ההודאה מראה שאני טוב. אני לא הטעות. אני מקבל אחריות על הטעות, אבל אני לא הטעות.

פעם בא אליי בחור ואמר לי שהמצב שלו מתדרדר ואולי הוא בכלל ״רע״. שאלתי אותו, למה אתה חושב כך? הוא אמר לי שהוא רואה אצלו יותר ויותר דברים שהם לא כמו שצריך להיות... שאלתי אותו: אם היית רע, הדברים האלה היו מפריעים לך, או שהיית סבור שהם תקינים לגמרי? הוא חייך ואמר שמעולם לא חשב על זה כך. הוא אמר שהוא מבין שהוא צריך לתקן את כל מה שלא בסדר ואת כל מה שרע אצלו, אבל אם הוא רוצה לתקן - זה אומר שהוא עצמו לא רע ויש לו סיכוי.

מהו הרהור תשובה? הרהור תשובה הוא המחשבה שאולי יש לי תקנה אחרי הכול. גם אם אני עדיין לא עושה דבר בנושא, גם אם עדיין לא הורדתי את הדברים לכלי המעשה ואין להם ביטוי בעולם - זוהי יציאה מהתפיסה הפנימית שאומרת שאין סיכוי והסכמה לרעיון שאולי, רק אולי, אפשר להשתנות.

כשמישהו מחליט שזהו, כלו כל הקיצין והוא חייב לרדת במשקל - זה לא אומר שמחר בבוקר הוא יפחית ממשקלו בבת אחת ארבעים קילוגרמים מיותרים. כשמישהי מחליטה לא לצעוק על הילדים יותר, יכול מאוד להיות שייקח עוד זמן עד שהיא תוכל להימנע מכך באופן ממשי. ההחלטה להשתנות, הרצון הפנימי שהדברים ייראו אחרת, והאמונה שיש אפשרות לחיות בצורה אחרת - הם הנקודה הקריטית.

ועדיין לא ברור, מהי המעלה הגדולה של הרהור תשובה? מילא אם היה כתוב שבזכות המעשה מאבידת בת מלך השומע עשה תשובה, אבל רק הרהור תשובה - מה המעלה הגדולה כאן? את התשובה לכך אפשר למצוא במסכת קידושין: ״(המקדש את האישה) על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור - מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו״ (קידושין מט, ב). פירוש הדבר הוא שאפילו אם הוא רק מהרהר באפשרות להיות צדיק - כבר אפשר לומר שהיא ספק מקודשת. כאן רואים כמה גדול כוחו של הרהור תשובה, שיכול להכריע את הכף בעניינים כל כך מוחשיים כמו קידושין.

כמובן שהרהור הוא רק התחלה, אבל אנחנו לומדים כאן מחז״ל את כוחה של מחשבה. הצורה שבה אתה מסתכל על עצמך, והרצונות שלך, קובעים לאן אתה הולך ומהי המציאות שלך. גם הרהור התשובה שרבי נחמן מדבר עליו הוא דבר אדיר. אומנם מצד אחד הוא רק הרהור, אבל כפי שלמדנו, למחשבה יש כוח לשנות מציאות, והעובדה שאתה רוצה להשתנות, העובדה שיש לך הרהור לגבי זה - מעידה על כך שהשינוי כבר התחיל לקרות.

מה מעכב אדם מלעשות תשובה? מדוע אנחנו מתמהמהים מלהרהר בתשובה ומתבצרים בעמדותינו? כשאדם מרגיש שלא משנה מה הוא יעשה, דבר ממילא לא ישתנה, הוא מתייאש ואין לו תקווה ולכן אינו מנסה להשתנות. פעמים רבות אנחנו מתקשחים בעמדותינו מכיוון שאנחנו מיואשים מהאפשרות שאנחנו עצמנו או מישהו אחר יכולים להשתנות. מה יעזור שאגיד שאני מצטער אם בכל מקרה אעשה את זה שוב? איך זה יעזור שאנסה להשתנות אם האדם השני לא מתכוון להשתנות?

מעשה מאבידת בת מלך נוטע בנו את התקווה לשינוי, את האמונה שאם לא תוותר ותמשיך להתעקש על הטוב שלך - ותתגעגע אליו ותכסוף אליו - עוד תמצא את הנקודה האמיתית. עוד תגיע אל הגאולה הפרטית שלך. התקווה והאפשרות לשינוי, אפילו היא נראית קלושה כרגע, הן מנוע אדיר שיכול לאפשר לנו להמיס את הקירות הסוגרים עלינו.

להחזיר את הדבר למקום שניטל משם

כל התשובות נמצאות בתוכנו. אנחנו כבר יודעים את הכול, רק שכחנו. התפקיד של הצדיקים הוא להזכיר לנו, לחבר אותנו בחזרה לאוצרות הגנוזים שבתוכנו. ומהי התשובה האמיתית? מסביר רבי נחמן:

דַע כִּי תְּשׁוּבָה הִיא לָשׁוּב אֶת הַדָּבָר לַמָּקוֹם שֶׁנִּטַּל מִשָּׁם.

(ליקוטי מוהר״ן, סימן לה)

אחד החידושים הגדולים בתשובה הוא שהכול כבר נמצא. יש לנו הכול בתוכנו, רק צריך להחזיר כל דבר למקומו. צריך לחבר בין החלקים השונים ולאזן. אם אדם למשל רודף כבוד, התשובה היא לא להתעלם מהכבוד אלא להחזיר אותו לשורשו, למי שהכבוד שלו.

התפיסה החיצונית היא שאנחנו צריכים להילחם ולהשיג, לכבוש ולהרחיב, ואילו התפיסה הפנימית היא שמה שמגיע לי - כבר נמצא בהישג ידי, ואני רק צריך לעשות השתדלות קלה ולהאמין שאכן מגיע לי ואקבל את מה שצריך לקבל. בזוגיות, בפרנסה, בעשייה פנימית, בלימוד ובכל תחום בחיינו. להאמין שהכול גנוז בתוכנו והעבודה שלנו היא השתדלות מועטה ואמונה שזה אכן אפשרי.

בזוגיות רואים את זה הרבה פעמים: כל מה שהיא מחפשת נמצא אצלו, וכל מה שהוא מחפש נמצא אצלה. הקושי מתעורר כשהאדם לא מאמין בטוב שלו ושל בן או בת הזוג. קשה לנו להאמין ולהודות בכך שבעצם אנחנו לא מכירים - לא את עצמנו ולא את בני הזוג שלנו.

פגשתי פעם זוג. הוא היה אדם אסרטיבי שמקרין ביטחון עצמי, והיא ביישנית נחבאת אל הכלים. הוא לא סבל את ההתנהגות שלה ואיך שהיא מקטינה את עצמה, והיא לא סבלה את העובדה שהוא כל הזמן דוחף אותה לעשות דברים שהיא לא רוצה לעשות. האם את באמת לא רוצה לעשות את הדברים שהוא דוחף אותך אליהם? שאלתי. היא ענתה שהאמת היא שהיא רוצה, אבל הוא ממש מתנהג בצורה בלתי נסבלת. ואילולא התנהג כך, נניח שהיה מתנהג בצורה נחמדה ומתחשבת? הקשיתי. כן, היא אמרה לאחר מחשבה. אני כן רוצה לעשות את כל הדברים האלה.

הבעל היה ממש המום. הוא הסביר שמעולם לא ידע שהוא פוגע בה כך. בדרך כלל היא מתנגדת לדבריו, אבל מצד שני הוא יודע שהיא כן מסכימה עם התכנים. הוא לא ידע שמה שקשה לה הוא הדורסנות שלו. היא מצידה כבר לא האמינה שהוא יוכל אי פעם להשתנות ולהיות פחות דורסני, אז למה להגיד לו משהו? והוא היה בטוח שההתנגדות שלה הייתה כדי ״לעשות דווקא״.

בשלב מסוים היא הבינה שהוא רוצה בטובתה וזה מאוד שימח אותה. במקביל גם הוא הבין שהיא רוצה את העצה הטובה שלו ואת התמיכה שלו, אבל באופן שהיא מרגישה שהיא בוחרת ולא מוכרחת. הוא עצר לרגע ואמר שהוא ממש מצטער ושהוא לא רוצה להתנהג כך. היא התחילה לבכות. באמת? היא שאלה. אתה באמת מצטער על זה ורוצה להשתנות?

זוהי תחילתה של התשובה. זהו הרהור התשובה שדיברנו עליו. למה זה רק הרהור? כי העובדה שהוא אמר שהוא לא רוצה להתנהג כך היא ההתחלה. הוא חושב על זה. עוד ייקח לו זמן להפנים את זה ולהבין כמה הוא פוגע בה וכיצד הוא צריך להשתנות.

נקודה להתבוננות:

האם יש דברים שאני חוזר ועושה שוב ושוב ולא מוכן להודות בהם? האם אני מתבצרת בעמדה שלי, העיקר רק לא להודות שטעיתי? אם קשה לי לראות את זה בעצמי, האם אוכל לראות התנהגות כזאת אצל בן או בת הזוג שלי? האם הם לא מוכנים להודות בטעויות שלהם? איך יכולים החיים שלנו להיראות אם נסכים להודות בטעויות שלנו? האם זה באמת יגרום לבן הזוג לזלזל בי או להתנקם בי? או שיכול להיות שדווקא העובדה שאני מודה בחולשה שלי, מודה בטעות שלי, תוכל להביא בסופו של דבר להתקרבות אמיתית?

מסע אישי ומסע כללי

לאורך הסיפור נגלה שחלקים בתוכנו וכאבים אישיים שאנחנו פוגשים, חוץ מהיותם פרטיים הם גם חלק ממכלול. כולנו קשורים זה לזה וחווים באופן לא מודע את הקשיים והמכאובים של הסובבים אותנו. ישנם עומקים שבהם אנחנו יכולים להרגיש צער כללי, כמו שאנחנו מרגישים בימי זיכרון או כשאנחנו נזכרים בשואה. רבי נחמן מדבר באחת מהתורות שלו על כך שישנו מימד שבו כל החסרונות שאדם מרגיש בחייו הם חלק מחסרון השכינה.

וְזַכֵּנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים... לְמַעַן נִזְכֶּה לְהִכָּלֵל בִּנְפָשׁוֹת רַבִּים שֶׁל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְדֵי זֶה תְּזַכֵּנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, שֶׁנִּזְכֶּה לְגַלּוֹת וּלְהָאִיר אֶת הַטּוֹב הַכָּבוּשׁ בָּנוּ, כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֹצֶם יֹפִי קְדֻשַּׁת הַטּוֹב הַכָּבוּשׁ אֶצְלִי בְּגָלוּת גְּדוֹלָה וּמָרָה מְאֹד זֶה כַּמָּה שָׁנִים, מִיּוֹם הֱיוֹתִי עַל הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וְאֵינִי זוֹכֶה עֲדַיִן לְרַחֵם עַל עַצְמִי, לְהוֹצִיא לָאוֹר תַּעֲלוּמוֹת וְהַסְתָּרַת הַטּוֹב שֶׁבִּי הַכָּבוּשׁ בַּגָּלוּת, וְאֵינִי זוֹכֶה לְהַזְכִּיר אֶת עַצְמִי הֵיטֵב הֵיכָן אֲנִי בָּעוֹלָם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשׂוֹת, בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ וּמָנוֹס אֶזְכֶּה לְגַלּוֹת הַטּוֹב שֶׁיֵּשׁ בִּי.

(ליקוטי תפילות, חלק ראשון, תפילה יז)

עוד נרחיב על כך בפרקים הבאים, אבל לענייננו - העובדה שאני עומל על התיקון שלי, על מציאת החלקים החסרים שבתוכי, משפיעה על הכלל באופן דרמטי. כל אחד מאיתנו יכול, באמצעות העבודה האישית שלו על מידותיו, לחולל שינוי ניכר בסובבים אותו.

אני לא יכול לשנות אדם אחר, בוודאי שלא בכוח. אני יכול רק לעבוד על עצמי. כשאני אשתנה, אני אשפיע טוב גם על אחרים, אבל העבודה שלי היא קודם כול פנימית ואישית. אם אני רוצה לשנות את העולם לטובה, אני צריך לעבוד על התפיסות שלי ולשנות את עצמי לטובה, להוציא לאור את כל הטוב שכבר גנוז בתוכי. זהו החיפוש של בת המלך.

הבת-מלך, נשמתנו הקדושה, נזרקה הרחק מחיק המלך אל הלא טוב, והמסע שלנו, הן המסע האישי שלנו והן המסע הקולקטיבי שלנו כעם וכחברה, הוא מסע שמטרתו להחזיר אותה אל המקום שממנה ניטלה. זהו מסע של התעוררות והתנערות. התעוררות מתרדמת החיים והתנערות מכל מה שלא קשור אלינו, מכל מה שלא מזין אותי באמת. התנערות ממה שחוסם אותי מלהגשים את מה שאני אמור לעשות כאן בעולם.

סיפוריו של רבי נחמן מזכירים לנו מי אנחנו באמת, מתחת לאבק הדרכים שדבק בנו והותיר אותנו עייפים ודהויים. בכל אחד מאיתנו מתרחש תהליך של שכחה, שבסופו השתכנענו שבאמת אלה החיים ושאין סיכוי ואין תקווה לצאת מהשטחיות, החיצוניות והארציות שלנו.

הגלות קשורה לשכחה. רבי נחמן מסביר שהעובדה שכל כך הרבה שנים אנחנו בגלות גורמת לנו לשכוח את המקור הטהור והקדוש שלנו, את עצם הטוב שבנו.

וּבִתְּחִלָּה זֶה הַטּוֹב הַכָּבוּשׁ אֶצְלָם זוֹכֵר שֶׁבָּא מִמָּקוֹם קָדוֹשׁ וְעֶלְיוֹן מְאֹד, אַךְ אַחַר כָּךְ הֵם מִתְגַּבְּרִין עַל זֶה הַטּוֹב וְכוֹבְשִׁים אוֹתוֹ תַּחַת יָדָם, עַד שֶׁנִּתְפָּס וְנִקְשָׁר אֶצְלָם, עַד שֶׁהַטּוֹב בְּעַצְמוֹ שׁוֹכֵחַ מַעֲלָתוֹ... וַאֲזַי מַתְחִיל זֶה הַטּוֹב לְהִצְטַעֵר וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ עַל אֲשֶׁר נָפַל מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ כָּזֶה... וְרוֹצֶה לְהַמְשִׁיךְ וְלַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ.

(שם)

בכל אחד מאיתנו יש טוב אינסופי, טוב שכשאנחנו מתעוררים - זוכר את עצמו ואת מקורו וכוסף ומתגעגע. הגעגוע הזה, מלמד אותנו רבי נחמן, הוא כוח אדיר באופן שקשה לנו לשער, חזק מכל המניעות ומכל ההסתרות של עולמנו. הטוב שבתוכנו רוצה לשוב למקומו.

בסופו של דבר, צריך לדעת ולהאמין שכל מה שעובר עלינו הוא לטובתנו. כל המסע המפרך שאנחנו עוברים בעולם הזה תכליתו היא אחת: לחזור אל האחד, לחזור אל האמת. זה נכון גם ברמה האישית, גם ברמה הזוגית או המשפחתית וגם בעם ובעולם. רבי נחמן מגלה לנו שלא רק שנחזור אל הטוב, אלא שבעצם העובדה שירדנו לתוך עומק הקליפות וההסתרות, בדרכנו חזרה אל הטוב אנחנו מסוגלים למשוך איתנו עוד ועוד ניצוצות ולהעלות חלקים שקשורים אלינו.

אם היו שואלים אותנו, אולי היינו מעדיפים שלא לעבור מסעות מפרכים. אולי היינו מעדיפים שהכול יהיה שקט ורוגע מלכתחילה. אנשים רבים שאני מלווה בתהליכים אישיים או זוגיים, לומדים עם הזמן שבדרך כלל דווקא הקשיים והחיכוכים, שהיינו מוותרים עליהם אילו יכולנו, הם אלו שמולידים את הקרבה והקשר העמוק יותר. כשאדם עובר דרך המקומות הצרים, ולא מוותר ולא מתייאש - האור שמחכה לו בקצה המנהרה גדול עשרות מונים מאשר אם לא היה עובר דרכם.

נקודה להתבוננות:

מה הם הדברים שהכי קשים לי בקשר הזוגי? איך יכולים להיראות החיים שלי אם הדברים הקשים הללו ישתנו? איך ייראה הקשר שלנו? איזה צעד ראשון קטן במסע המפרך הזה אני כן יכול לעשות? בלי קשר לבן הזוג או לבת הזוג שלי, האם יש משהו קטן, צעד קטן, שאוכל לעשות?

* * *

גם אם שכחנו ונבלענו במרוץ החיים, שומה עלינו

לעצור לרגע ולהיזכר שיש לנו נשמה אינסופית והנשמה יכולה להאיר את חשכת חיינו. אנחנו לא מכירים את עצמנו מכיוון שאנחנו פוגשים, אם בכלל יש לנו זמן להתבונן בעצמנו, רק את החלקים החיצוניים והגלויים שלנו.

הפנימיות מתגלה ומגלה את עצמה לפי הזמן ותשומת הלב שאנחנו מעניקים לה. זה נכון גם לגבי כל אחד מאיתנו

וגם לגבי הסובבים אותנו.